<h1>תוספות רי"ד על נדה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שמאי אומ' כל הנשי' דיין שעתן וכו'. מאי טעמ' דשמאי קסברי העמד אשה על חזקתה. פי' האי דלא קאמר העמד טהרות על חזקתן, משום דאית בהו ודאי מגע ולא שייך האי לישנ' אלא היכי דאיכא ספק מגע, אבל הכא דאיכא ודאי מגע וספיקא הוה בההוא דנגע בהו, אמרינן העמד אשה על חזקתה. עיין בפ' עשרה יוחסין (פ' ע"א) במהדורא תליתאי.
<h2>דף ב:</h2>
כל הטהרות שנעשו על גביו בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות. פירש המורה בין שהמקוה עומד ברה"י ובין שעומד ברה"ר, ואינו נ"ל דלא מפלגי בין רה"י לרה"ר אלא גבי טהרות, אי קיימי ברה"י אי קיימי ברה"ר ואיתיליד בהו ספק מגע, דומיא דסוטה, אבל המקוה כל היכי דקאי לא איכפת לן, ונ"ל דהאי בין ברה"י ובין ברה"ר לא קאי אלא אטהרות שנעשו באותן כלים שהוטבלו שם, בין אם היו הטהרות ברה"י ובין אם היו ברה"ר, ואע"ג דכל ספק מגע דרה"ר טהור, הכא טמא משום דלא חשבינן ליה ספיקא אלא ודאי, כדמפרש לקמיה, ולישנא דמתני' נמי הכא משמע דאטהרות קאי ולאו אמקוה, מדלא תני בין שעומד ברה"י וכו', אלא שנעשו על גביו ברשות היחיד.
דאילו מעת לעת שבנידה תולין לא אוכלין ולא שורפין. פי' אע"ג דכל ספק טומאה ברה"י גמרינן לה מסוטה דטמא טומאת ודאית ושורפין, הני מילי במידי דאיתחזק ביה טומאה וספק נגע בטהרות ספק לא נגע, דומיא דסוטה דאיתחזק בועל התם, וספק בעל ספק לא בעל, אבל במידי דלא איתחזק ביה טומאה כגון הכא, אע"ג דאיכא ודאי מגע לא מצינן למיגמר לההוא ספיקא מסוטה, אלא ספיקא דרבנן הוי (נמי) ולא שרפינן עליה תרומה וקדשים, ומש"ה מקשי' ממקוה דהוה ודאי מגע וספק טומאה, ומ"ש התם דטמא טומאה ודאית ושורפין עליה והכא תולין. עיין בפ' קמא דפסחים במה"ק שפירשתי דוודאי מגע ספק טמא חמיר מספק מגע וודאי טמא ואפילו ברה"ר טמא, אלא טעמא דמעת לעת משום דלא חזינן שום טומאה ואינה אלא חומרא דרבנן משום הכי מקילין בה אפילו ברה"י.
הרי חסר לפניך. פירוש אי הוה בעי הוה מתרץ ליה מיד אע"ג דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו כיון דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו הוה טומאה ודאית, אבל באשה מש"ה טהורה משום דאיכא למימר העמד טהרות על חזקתן ולא נטמאו אלא משום דמהדר לפרוכי חזקה דמקוה דאינה חזקה משום דאיתרעא, וכי פריך ליה דאי הכי חזקה דאשה נמי איתרע והיכי סמכי עלה ב"ש, הדר לתרץ דהכא אזלי' בתר חזקה דטהרות והכא בתר חזקה דטמא, וה"ג אלא התם איכא תרתי לריעותא וכו'.
היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך. פי' המורה להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביותיו ועיין מה שכתבתי עליו בפ' עשרה יוחסין (ע"ט ע"א) במה"ק, ובפ' המוכר פירות במה"ק ועיין בפרק הגוזל ומאכיל במהדורא רביעא בתרא שהקשיתי ותירצתי האיך יכול לתרום שלא מן המוקף.
<h2>דף ג.</h2>
ושניהם לא למדוה אלא מסוט' כו'. פי' במסקנ' אמרי' דרבנן לא מדמו לה לסוט' כלל וטעם דידהו משום דאיכ' תרתי לריעותא כוודאי טמא דמי, ור' שמעון הוא דפליג אדרבנן ויליף כל ספק טומאה מסוטה בין ספק מגע ובין ספק טומאה, ואמרי' נמי דקסבר ר"ש דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה, ורבנן אמרי הכי השתא כו', דאלמ' לא מדמו רבנן לסוטה אלא היכי דאיכא טומאה ודאית וספק מגע, אבל ודאי מגע וספק טומאה לא.
<h2>דף ג:</h2>
אי אתה מודה בקופה שנשתמש בה טהרות בזוית זו ונמצא בה שרץ בזוית אחרת שהטהרות הראשונות טמאות. פי' לקמן מוכיח שדרך עירוי הוציא הפירות משם שכפה הקופה על פיה והוציא הטהרות דרך פיה, ואחר שעירה הפירות נמצא השרץ בתוך הקופה או בשוליה או בצדדיה, הטהרות הראשונות טמאות, דאמרי' דילמא האי שרץ הוה בקופה מעיקרא ונעשית הקופה ולד ראשון וטימאה כל הפירות שבתוכה, ולא אמרי' אם איתא דהוה שרץ מעיקרא כשעירה הקופה על פיה היה נופל ובודאי השת' נפל אחר שעירה הפירות ממנה ויהו הפירות טהורין, אלא מסתפקינן דילמא מעיקרא הוה שרץ, וה"ה הכא נימא באשה דמעיקרא הוה דם ולא יצא.
<h2>דף ד.</h2>
נגע באחד בלילה כו'. פי' האי נמי ודאי מגע הוא ומש"ה ליכ' לדמוייה לסוט', ור"מ מטהר אפי' ברה"י, דמספיק' לא מחזיקין טומא', ורבנן מטמאין אפי' ברשות הרבים, שכל הטהרות כשעת מציאתן.
מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה טהורה. פי' המורה ומכיר בה שהיא טמאה, ואין אנו צריכין לכך, דמסתמא נמי טמא' היא, כדתנן בטהרות (פ"ד מ"ה) על ששה ספיקות שורפין את התרומה כולי עד ועל ספ' כלים הנמצאים אלמא כל כלי הנמצא בחזקת טמא הוא.
שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה. ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' קמא דפסחים (י' ע"ב) קורדום שאבד בבית הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו, ומאי שנא דהתם תלינן בטמא הכא בטהור, ומתרצים הבלים, ונ"ל לתרץ הכא בבית חבר עסקינן שכל בני הבית הם בחזקת טהרה ואחד מן הבית נטלה מן הדף ושם אותה למטה, וליכא למימר שמא עם הארץ נכנס שם ונטלה, שמה טיבו של עם הארץ ליכנס בבית נכרי ולשפשף בכליו, אבל קורדום שאבד קים ליה שאחר נכנס לשם ונטלו ולא נטלוהו בני הבית, הילכך מוכחא מילתא שאיש נכרי נכנס לשם ונטלו, ודילמ' עם הארץ הוה והוא טמא, שרוב בני אדם עמי הארץ הן.
<h2>דף ד:</h2>
מכדי ספק טומאה ברשות היחיד היא. פי' האי ודאי דמי לסוטה, דאיכא התם ספק טומאה ודאית וספק מגע.
<h2>דף ה:</h2>
לטמא אדם לטמ' בגדי'. פי' המור' שהאד' מטמ' בגדים שעליו אע"פ שלא נגעו בגדיו בנידה, ואינו כן, דלאו דוקא בגדים שעליו אלא כל [כלי] שטף מטמא במגע חוץ מאדם וכלי חרס, ובדוק בסיפרא (פ' זבים) ותשכח, והכי תנן בפ' בתרא דזבין הנוגע בזב או שהזב נוגע בו והמסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע אבל לא במשא כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, לאחר פרישתו מטמא משקין להיות תחלה והאוכלין והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים.
פיסקא כיצד דייה שעתא כולי. מיכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל דבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. פי' אע"ג דלא דמי האי ספיקא לספק סוטה כדמפרש' לעיל (ב' ע"ב) מכל מקום קל וחומר הוא, השתא בטומאה ודאית וספק מגע דהוא ספיקא דאורייתא וגמרינן ליה מסוטה אמרי' דכל דבר שאין בו דעת לישאל הוה ספיקו טהור אפילו ברה"י, הכא דהוה ודאי מגע וספק טומאה דהוא ספיקא דרבנן לא כל שכן, ומיהו אף על גב דמוקמינן לה דיש לה דעת לישאל מ"מ אין שורפין על ספק זה תרומה וקדשים משום דהוא ספק מדרבנן כדפרישית.
ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באוהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנידה. מכאן מוכיח בפירוש שכלי חרס המוקפין צמיד פתיל מיטמאין במשא הזב, ולא כדברי המורה שפירש בפ' ר' עקיב' (פ"ד ע"ב) שאינן מיטמאין במשא הזב שכיון שלא באו לכלל מגע לא באו לכלל משא, ומאי דאמר התם מי לא עסקי' דיחדינהו לאשתו נדה לאו משום דכלי טמא אינו חוצץ כדפריש המורה דקרא לא מיירי אלא בכלי טהור שאם ניטמא הכלי בשום טומאה ואפילו בשרץ או בנבילה אינו חוצץ (וקרא לא מיירי אלא בכלי טהור), וראיתי כתוב בשם הרב ר' אליעזר ממיץ זצוק"ל כיון דחזינן דמוקף צמיד פתיל טהור מטמא מת טהור נמי ממדרס דאמר בפ' בא סימן התחתון (מ"ט ע"א) כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת, ואילו היה מדרס כלי חרס טמא אע"ג דהוה מוקף צמיד פתיל הוה מיטמא במדרס הזב אם היה מיוחד למדרס, דבעינן כלי המיוחד למדרס, כדאמרינן בסיפרא (פ' זבין) לאפוקי כפה סאה וישב עליה וכיון דחזי לטומאת מדרס הוה מיטמא באהל המת, ומדטהרי' רחמנא באהל המת, ש"מ דאין מיטמא במדרס הזב, והוא פתרון נאה ביותר.
<h2>דף ז.</h2>
ואב"א הנח מעת לעת דרבנן. פי' דלא חזינן שום ריעותא ומחזיק' לה בטמאה, ומש"ה תולין ולא שורפין ולא ילפינן לה מספק טומאה ברשות היחיד.
<h2>דף ט.</h2>
מהו דתימא ר' יוסי תרתי אית ליה קמ"ל. פי' אבל לר"מ אין לומר תרתי אית ליה יניקה וזמן לפיכך קאמר דביניקה לחוד סגי לן, דאי ר"מ להחמיר קאמר הכי הוה ליה למימר מיניקה שאמרו והוא בתוך עשרים וארבעה חדש השתא דאמר מניקה שמת בנה וכולי מוכחא דלהקל בא דיניקה עיקר ולא בעינן זמן.
<h2>דף י.</h2>
מני ר' היא דאמר בתרי זימני הוה חזקה. עיין מ"ש בפ' אלו הן הנשרפין במהד"ק.
כתם שבין ראשונ' לשניה טהור. פי' כדאמרי' לעיל (ה' ע"א) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ומהכא משמע דאע"פ שראתה כבר כתמה טהור, דהא הכא ראתה כבר ראייה ראשונה ואפילו הכא כתמה טהור.
<h2>דף יא.</h2>
ובשעה שעובר' לשמש את בית'. וכיון שתבע' אין לך בדיק' גדול' מזו. פי' אי הוה בעי הוה מוקי לה בשאינ' עסוק' בטהרות דלא בעיא בדיקה כלל, אלא רבותא נקט לך דאפילו בעסוקה נמי מצינן לאוקמה.
<h2>דף יב.</h2>
אמר ר' אמי א"ר ינאי זהו עדן של צנועות. פי' לא כל הנשים חייבות לבדוק קודם תשמיש כי אם הצנועות עושות כן, כדתנן בפ' דלקמן (י"ד ע"א) והצנועות מתקינות להם שלישי לתקן את הבית, אלמא כל בנות ישראל אינן בודקות אלא לאחר תשמיש ומשום טהרות, כדתני (שם) דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, וזה וודאי לא מיירי אלא לאחר תשמיש אבל קודם תשמיש אינה צריכה לבדוק, והצנועות מתקינות להם עוד עד שלישי כדי לתקן הבית דהיינו קודם תשמיש, א"כ מאי דתנן הכא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אצנועות קאי ולאו כל הנשים צריכות לעשות כן.
א"ל ר' אבא בר ממל לר' אמי תנא תני צריכות ואת אמרת צנועות. פי' התנא תני שכל הנשים צריכות לעשות כן, דהא הכי קתני ופעמ' צריכה להיות בודקת בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, ואצריכה קאי דכל אשה צריכה לבדוק בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואת אמרת צנועות בלחוד עושות כן וכל הנשים אינן צריכות לעשות כן.
אלא אמר רבא צנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר ושאין צנועות בדקי ולא איכפת להו. פי' בוודאי האי דתני ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה אכל אשה קאי דהא צריכה קתני, ומאי דתנן לקמן שהצנועות מתקינות להן שלישי לאו בגוף הבדיקה קא מיירי, אלא שהן מתקינות עד חדש שלא בדקה בו פעם אחרת, וזהו מתקינות שהן מתקינות להן עד חדש לתקן את הבית, ומש"ה שני בלישני' ותני מתקינות ולא תני והצנועות שעה שהן עוברות לשמש את הבית כדתני הכא, ש"מ לאו בגוף הבדיקה מיירי, דכל אשה צריכה לבדוק קודם תשמיש אלא שהצנועות מתקינות עד נקי שלא בדקה בו פעם אחרת.
<h2>דף יב:</h2>
ת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה (תקנה) [כתובה] ולא פירות. פי' תקנת פירות, דהיינו פירקונה, כדאמרינן (כתובות מ"ז ע"ב) תקנו פירקונה תחת פירותיה ואם נשבת אינו חייב לפדותה. ושמואל דאמר לעיל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה ואפילו אין לה וסת לית ליה הך ברייתא, ואיהו סבר כברייתא דלעיל דאמר בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת, ולקמן נמי דאמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר משמשת בשני עדים אוקמי' דווקא לטהרות אבל לבעלה אם אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקותא כלל.
<h2>דף יג.</h2>
אוחז באמה ובולע את התרומה. במסכת תרומו' בפ' האשה (פ"ח מ"ב) תנן היה אוכל בתרומה ואמרו לו נטמאת או נטמאת התרומה ר' אליעזר אומר יבלע ר' יהושע אומר יפלוט טמא היית וטמאה היתה התרומה או שהיא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או מעשר שני והקדש שלא ניפדו או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט, אמרי' בירושלמי מאי טעמא דר' אליעזר משום שהתחיל בהיתר, תני ר' נתן אומר לא שהיה ר' אליעזר אומר משום שהתחיל בהיתר אלא שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע, פי' פשטא דמתני' משמע דטעמא דרבי אליעזר מפני שהתחיל בהיתר הוא, דהא ברישא פליג ובסיפא מוד' דיפלוט ולא פליג, ומ"ש רישא ומ"ש סיפא, אלא ברישא דאמרו לו ניטמאת עכשיו כשהיתה התרומה לתוך פיו, כגון שאכל עמה חולין טמאין, היה אומר ר' אליעזר שיבלע כיון שהתחיל בהיתר, אבל בסיפא שאמרו לו טמא היית מקודם לכן או טמאה היתה התרומה מקודם לכן, שלא שם אותה בהיתר לתוך פיו ומתחלה באה לתוך פיו באיסור, או שנודע שהיה טבל או מע"ש והקדש שלא ניפדו, שמתחילתן באו לתוך פיו באיסור, גם ר"א מודה שיפלוט, והאי דקאמר ר"נ לא שהיה ר' אליעזר אומר משום שהתחיל בהיתר, ה"פ, כלומר לא מחמת זה הי' מתיר אעפ"י שהאיסור בעין, אלא מפני שהיה לעוס כבר, אבל אם היה האוכל בעינו שלא לעסו עדיין, אע"פ שהתחיל בהיתר יפלוט, ומיהו בסיפא שלא התחיל בהיתר אעפ"י שהוא לעוס יפלוט, ומתני' דהכא דקתני אוחז באמה ובולע את התרומה ולא קא שרי ליה לבולעה, לא תימא סתמא כר' יהושע דאמר יפלוט אלא אפי' ר' אליעזר מודה בה, דכיון דאית ליה תקנה שלא ייטמא מי הביאו לבולעה בטומא', התם כשאמרו לו ניטמאת כבר שאין לו תקנה כיון שהתחיל בהיתר והיה לעוס היה מתיר ר' אליעזר לבלוע אבל הכא שיכול לבולעה קודם שיצא הקרי לחוץ וייטמא מודה ר' אליעזר דאוחז באמה שלא יצא הקרי לחוץ עד שיבלע התרומה.
<h2>דף יד.</h2>
איתמר [בדקה] בעד הבדו' לה וטחתו בין ירכותי'. פי' העד בדוק היה לה שלא היה עליו דם וגם קשרתו והדביקתו בין ירכותיה ולא שמתו בקופסא שנסתפק לומר דמעלמא אתא, ובודאי לא היה זה הדם אלא מגופה, הילכך טמאה נידה בודאי, ולא חיישינן לדם מאכולת.
איתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה. שיש להסתפק ולומר מקודם היה בו דם זה ולאו מגופה אתא, וגם הניחתו בקופסא שיש לומר מעלמא אתא האי דם.
<h2>דף טו.</h2>
התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. פי' במעת לעת לא חזאי דם מאתמול, אבל הכתם הרי הוא לפניך ויש לומר מגופה הוא.
<h2>דף טו:</h2>
מי אמר ר' יוחנן אפילו ביולדת דבזיזה למיטבל א"ל אטו ראתה ודאי מי אמר ר' יוחנן. פי' אמר ר' יוחנן אפילו ילדה שהיא בוש' לטבול מאליה בלא תביעת בעלה, מפני שילדה, ועכשיו היא רוצה להתחיל ולטבול לבעלה, וא"ל אטו אילו הניחה בעלה טמאה דודאי ראתה, מי אמר רבי יוחנן דמחשב ימי וסתה ובא עליה דאמרי' בודאי טבלה, לא אמר ר' יוחנן אלא שהניחה טהורה, דספק ראתה ספק לא ראתה, ואם תימצא לומר ראתה אימור טבלה, אבל היכא דודאי ראתה מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, והיכי דילדה נמי בודאי שהיא טמאה ולא אמר ר' יוחנן בהניחה ודאי טמאה.
<h2>דף טז.</h2>
ושמואל אמר אפי' בדק' עצמ' ומצא' טהו' טמא מפני שאורח בזמנו בא. פי' אע"ג דאמרי' בפירקין דלעיל (י"ב ע"א) קסבר שמואל דכל לבעלה לא בעי בדיקותא בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת, והיא מותרת לבעלה בלא בדיקה, דוקא אם לא הגיע יום וסתה, אבל אם הגיע יום וסתה בודאי שאסורה לשמש עד שתבדוק, וצריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה, וכ"ש בעת וסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש, ואם לא בדקה עצמה בשעת וסתה היא בחזקת טמאה דאמרי' אורח בזמנו בא, ואע"פ שאחרי כן בדקה ומצאה טהור' טמאה היא דאמרי' אורח בזמנו בא, אך אם בדקה עצמה בשעת וסתה ולא ראתה היא טהורה, אבל כל היכא דלא בדקה עצמה בשעת וסתה הרי הוא בחזקת [טומאה] דאמרי' אורח בזמנו בא ומספיק' היא טמא' שבעה, אבל מיהו אחר השבעה אין לה דין זבה שתהי' שומר' יום כנגד יום, שמא בשעת וסתה לא ראת' ועכשיו היא תחלת נידה והרי היא טועה.
<h2>דף יז:</h2>
מן הלול ולחוץ ספיקו טמא. פי' וכגון שנמצא בגג הפרוזדור שיש להסתפק ולומר דאילו מחדר אתא היה נמצא בקרקע פרוזדור, והאי דנמצא בגג הפרוזדור יש לומר מעלייה אתא.
<h2>דף יח:</h2>
תינוק שנמצא עומד בצד העיסה ובצק בידו כו'. עיין בפ' כסוי הדם במהדורא תליתאה ובפרק עשרה יוחסין במהדורא תליתא'.
<h2>דף יט.</h2>
נגע טהור מי איכא. פי' סתם נגע טמא משמע. וכי תימא כולו הפך לבן טהור הוא, פי' שהרי נגע הוא, דהא כגריס ממנו טמא, ואם פרחה בכולו היא גזירת מלך דטהור, ההוא בוהק איקרי, פי' לא אשכחן דכולו הפך איקרי בהק ובהק כתיב אצל בהרת בהק הוא, אלא ה"ק כיון דרחמנא טהריה כבהק בעלמא חשיב ולאו נגע הוה.
אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי. קשיא לי והרי בדם טמא יש כמה חלוקות לקמן (ל"ו ע"ב) במקשה בתוך ימי זיבה גם ביולדת וגם בנידה אם הוא תחלת נידה או סוף לידה כדלקמן.
<h2>דף כא.</h2>
המפלת חתיכה כו' ורבנן סברי לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות. הכא פירש המורה דלא איתחזק האי רובא דהא וודאי אית להו דרוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן, אבל לא בעי למיסמך אהאי רובא משום דמעוטיה נמי שכיח כמה פעמים, וחייש לשאר מיני דמים, והילכך לא מיטמו לה היכא דאין עמה דם, דאיכא למיתלי בארבעה מיני דמים ואיכא למיתלי בשאר דמים, הילכך אינה אלא ספק, והא דתנן טהורה דמשמע לגמרי, למעוטי טמאה דרישא דהוה טמאה נידה קאמרי טהורה, כלומר טהורה מנידה ותלויה היא (ואמר ב"ש) [מפי השמועה], ולפום האי פירושא ר' יהודא מטמא טומאה ודאית דסמיך אהאי רובא, ובפרק דלעיל (י"ט ע"א) (פירש) גבי אלא למעוטי רובא דר' יהודא דאף על גב דאמר זיל בתר רוב חתיכות הכי גמר לה ר' יוחנן דטומאה דקאמר ר' יהודא לתלות קאמר ולא לשרוף ורבנן סברי לא אמרי' זיל בתר רוב חתיכות פירש דלא סבירא להו רוב חתיכות של ארבע מיני דמים הן, ומה שפירש הנה מפי השמועה נ"ל עיקר, דלא אמרי' זיל בתר רוב חתיכות הכי משמע, דאע"ג דרוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן לא אזלי' בתריה משום דמעוטא נמי שכיח דאתי, וכי אזלי בתר רובא היכא דמיעוטא לא שכיח, אבל היכא דשכיח מיעוטא איתרע ליה רובא, דאי כפרושיה קמא הכי הוי ליה למימר ורבנן סברי רוב חתיכות לאו של ארבעה מיני דמים הן, ולפום האי פירושא תניינא הכי בעינן לפרושי למעוטי רובא דר' יהודא למימר דלא עבדינן כוותיה ולא סמכינן אההוא [רובא] אלא כרבנן דלא סמכי אההוא רובא.
אלא א"ר נחמן בר' יצחק באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. אי קשיא כיון דטעמא דר' יהודא השתא לאו משום רובא הוא, מאי אתא ר' יוחנן לעיל (י"ח ע"א) למיעוטי דאמר בשלשה מקומות הילכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, תשובה, ר' יוחנן בתר סברתיה אזיל, דסבר דטעמא דר' יהודא משום רובא הוא, וכי אמר הכי ברייתא לא שמיע ליה.
קישתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה כולי. אי קשיא הא אמרן בפרק דלעיל (י"ח ע"א) אמר ריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן, הא אמרן לקמן (כ"ט ע"א) מתניתין כשלא הוחזקה עוברה וכי אמר ריב"ל כשהוחזקה עוברה, והאי דתני קישתה שנים רבותא נקט דאע"ג דקישתה שני ימים לא מחזקי' לה דולד הפילה אלא כיון דלא הוחזקה עוברה ספק לידה היא, וטעם המורה בזה לא נראה לי.
<h2>דף כב.</h2>
מקור מקומו טמא. קשי' לי א"כ דמים טהורי' אמאי לא מקבלי טומאה מן המקור, ונהי דאשה טהורה הם יהיו טמאים, ונ"ל שהדמים טהורים אינן באים מן המקור, אבל החתיכה מפלת מן המקור.
למימרא דנוגע הוה. פירש דלא מצי לאוקמיה למילתיה משום רואה ומשום דסבר כר' נתן דאמר לקמן בפ' יוצא דופן (מ"ג ע"ב) זב צריך כחתימת פי האמה, דעד כאן לא קאמר ר' נתן אלא בזב משום דכתיב ביה (ויקרא ט"ו) או החתים אבל בשכבת זרע לא, הילכך בעל כרחין לא מצינן [לאוקמי] למילתא טעמא דר' נתן, אלא משום דקסבר נוגע הוא, ודברי המורה לא נראו לי.
<h2>דף כב:</h2>
שרץ ונבילה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינן מעת לעת או דילמא לא שנא. ראיתי מקשים ממאי דתנן לקמן בפ' דם הנדה (נ"ד ע"ב) רוקו וזובו וניעו דרכיכי והוו כמו דם ואפ"ה בעינן מעת לעת, ונ"ל דמאי דתנן התם ואם יכולין להשרו' ולחזור כמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין לאו אזוב וניע ורוק קאי כי אם אשרץ ונבלה, דאילו זוב וניע ורוק מעת שיבשו בטלו לגמרי ולעולם לא יוכלו לחזור כמו שהיו, מפני שהן משקין לחין, וכל משקה שיבש בטל לגמרי, ואם תשרה אותו מתפרד ומתבטל ואינו חוזר לקדמותו, והלכך אם יבשו שוב אין מטמאין, אבל שרץ ונבילה ובשר המת שהן חתיכות אעפ"י שיבשו יכולין לחזור לכמות שהיו לחים ע"י שרייה, ודם שיבש ונקרש אם תשרה אותו אעפ"י שהוא נימוח ומתבטל, מה בכך, מיחויו מוכיח שהיה דם מתחילה ואעפ"י שהיה יבש מטמא ומפני שהוא רך יש לומר שבשעה קטנה הוא נימוח ולא בעינן מע"ל כשרץ ונבלה.
פיסקא המפלת כמין דגים כולי. אמר ר' לקיש במחלוקת שנויה ורבנן היא. פירוש והמפלת כמין קליפה כמין שעורה כמין יבחושין אדומין כולי עלמא היא, דאם נימוחו מודו רבנן דהיא טמאה, דדם הוו, ולא דמי לחתיכה דלא הויא דם ואינה נימוחת במים, ואם לא נימוחו אפילו ר' יהודא מודה דטהורה משום דבריה בפני עצמן הן, כדאמרינן לעיל, ולא דמו לחתיכה דהוה דם, ולר' [יוחנן] דאוקי פלוגתייהו באי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הא נמי במחלוקת שנויה ולר' יהודא אע"ג דלא נימוחו טמאה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
<h2>דף כג.</h2>
בהמה במעי אשה ולד מעליא היא כו'. ראיתי כתוב שמתרצים מכאן מאי דקשיא דבפ' קמא דיבמות (י"ב ע"ב) גבי קטנה דמסקינן התם שמא תתעבר ושמא תמות, א"כ יכול להיות דלא מתה, ובפ' אלו נערות (ל"ט ע"א) פרכינן ומי מיעברא והתני ר' ביבי קמיה דרב יהודה, מכאן משמע דודאי מתה, ומתרצים דנהי דזה סתר לשם דהיא יכולה להיות דלא מתה, מיהו מה שאמר תוך הזמן הזה עוברה מת מהא לא איתותב רבה בר ליואי, דודאי אפילו אם היא חיה עוברה מת, הילך שפיר פריך ליה, דעל כרחין האי בן נולד אחר בעילתו של זה או ממנו או מאחר הילכך אי קטנה לא מיעברא ולד של קיימא מאי קאמר ודבנה הוה, והאי דפריך ביבמות אחר כן דקאמר ואלא קשיא, דמשמע דאפ"ה מצינו חמות ממאנת, ולפי"ז הא נפל הוא, יש לומר נהי נמי דנפל הוא, הא אשכחן דקידושין תופסין בנפל למיתסר באמו משום חמותו לאחר מיתה, דהא באיסורא קיימא ובכרת היא, וכן משמע להדיא בהמפלת לר' מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא היא קבל בה אביה קדושין מהו למאי נפקא מינה למיתסר באחותה ומסיים עד כאן הביאו לידי גיחוך ולא גחך, וטעמא משום דאין (חמות) [אחות] לאחר מיתה, הא משום חמות משמע דתפסי קידושין, ואלה הם דברי הבלים שהנפל שהוא חשוב כאבן יהיו קידושיה קידושין, והאי דנקט אחותה הוא הדין אמה ואם אמה, אלא כיון דלא חיי אינן קידושין כלל, וזה הוא השחוק ששאלו דבר שלא יתכן שיהו קידושין מפני שהיא נפל, ולא כמו שסברו הם שהשחוק הוא מפני שאין אחות לאחר מיתה, שא"כ השאלה היא יפה להיאסר באמה, אלא ודאי גם אמה אינה נאסרת מפני שהיא נפל ואין קידושיה קידושין, ותירוץ אותה הקושיא הוא כדכתבית בפ' אלו נערות במהד"ק ובפ' אין בין המודר (ל"ה ע"ב) דאמרינן התם זאת תורת היולדת בין גדולה ובין קטנה, ופריך התם וקטנה מי קא ילדה והא תני כולי, והתם בולד לא נפקא לן מידי, דאפילו אם הוא נפל אמו טמאה לידה, ואמאי לא משני שמא תתעבר ושמא תמות, אלא ודאי העיקר הוא מה שתירצתי בפ' אילו נערות שאילולי שיש לו תירוץ אחר ואינו צריך לכך היה מתרץ לו כך, אלא שאינו צריך להידחק לכך.
<h2>דף כג:</h2>
למאי נפקא מניה לאישתרויי באכילה. פי' לר' מאיר דאזיל בתר אימיה חשיב בהמה וקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו, ולרבנן דלא אזלי בתר אימיה לא חשיב בהמה ולא קרינן ביה בהמה בבהמה ואסור באכילה.
פיסקא וחכ"א כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. לא נחלקו אלא כשפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה. פי' רב לא ס"ל לטעמ' דשמואל דאמר לעיל היינו טעמא דר' מאיר הואיל ונאמרה בהם יצירה כאדם, ולא לטעמא דר' יוחנן דאמר לעיל היינו טעמא דר"מ הואיל ודומות עיניהם כשל אדם, דאילו לשמואל ור' יוחנן אפילו כל פניו תיש ולד הוי.
אמר ר' אבא א"ר הכל מודים גופו תיש ופניו אדם אדם כולי, עד והא איפכא תניא ר"מ אומר כל צורת וחכ"א מצורת. כמה זו השטה קשה, ורבינו תם בספר הישר כתב דבתרתי פליגי, וכמה הכניס פילא בקופא דמחטא, ונ"ל שמאיר מבלבל העולם, דל מאיר מהכא ותתיישב השטה יפה, וה"ג ר' אומר כל צורת וחכ"א מצורת, ואתו לאיפלוגי ר' וחכמים דבני דריה לפרושי מילתייהו דחכמים קמאי דבעו צורת אדם, דוודאי ר' מאיר לא בעי צורת אדם כלל ואפילו כל גופו תיש ופניו תיש מטמא הואיל ונאמרה בה יצירה כאדם, וחכמים הוא דבעו צורת אדם, ואתו השתא ר' ובני דורו לחלוק במילתייהו דחכמים קמאי דבעו צורת אדם, כמה צורה בעו, דר' בעי כל הצורה שתהא דומה לאדם בשתי העינים, וחכמים דבני דורו לא בעו אלא מקצת צורה, וכי אמר ר' אבא א"ר לא נחלקו והכל מודים על חלוקת ר' וחכמים דתניא בברייתא מיירי, ולאו על ר' מאיר וחכמים דמתניתין, ובמקצת ספרים מצאתי כתוב בברייתא ר' וחכמים ולא ר' מאיר, והיא הגירסא העיקרית.
<h2>דף כד.</h2>
בין ר' זכאי לר' ינאי איכא ביניהו טרפה חיה. פי' לקמן אמרינן תני תנא קמיה דרב יכול המפלת ברית גוף שאינו חתוך ברית ראש שאינו חתוך תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו מי שראוי לברית נשמה יצא זה שאינו ראוי לברית נשמה, אלמא לא בעינן חיות אלא שיוכל להגיע עד יום שמיני, וגוף אטום אין לו חיות כלל, ובהא פליגי ר' זכאי ור' ינאי, דר' זכאי דאמר עד לארכובה סבירא ליה דטריפה אינה חיה בגוף אטום כלל ולא חזיא לחיות עד יום השמיני, הלכך אם ניטל ממנו עד ארכובה גוף אטום הוי, וזהו כדי שינטל מן החי וימות, שייעשה בו טרפה, וטרפה אינו חיה כי אם שנים עשר חדש, ובגוף אטום אינה חיה כלל אפילו עד יום השמיני, ור' ינאי דאמר עד נקוביו סבר טרפה חיה בגוף אטום עד יום השמיני, והלכך בעינן עד נקוביו שכיוצא בו באדם חי הוה נבלה, כדאמר ר' אלעזר ניטלה ירך וחלל שלה נבילה וזהו כדי שינטל מן החי וימות דאמר ר' שימות מיד. ובין ר' ינאי לר' יוסי איכא בינייהו דר' אלעזר, דר' ינאי אית ליה דר' אלעזר, והילכך עד נקוביו לא חי כלל אפילו באדם בעלמא, וכ"ש בגוף אטום, ור' יוסי לית ליה דר' אלעזר ולא הוי נבלה עד שיינטל עד מקום טיבורו, והשתא לא קשיא מה דמשמע בפ' אילו טרפות דר' יוחנן סבר דטרפה אינה חיה.
רב מתרץ לטעמיה כולי. פי' מדקאמר רב מתרץ לטעמיה מכלל דלרב נמי קשיא, והכין פירושא, כי קתני יש בעוברין שהן אסורין קאי איצא לאויר העולם, והן אסורין מפני שהן נפל, יצא מי שיש לו שני גבין כולי עלה קאי, איצא לאויר העולם ומאי יצא שאעפ"י שהוא בן תשעה לגסה ובן חמשה לדקה הוא אסור שהוא השסועה האמור בתורה, וקשיא לרב דאמר דבריה בעלמא ליתה, זהו פשט הברייתא דקאי יצא מי שיש לו שני גבין כולי איצא לאויר העולם דקתני בבריתא, ומדייק מאי יצא לאו יצא מכלל עוברין שאפילו במעי אמן אסורין, פי' דקאי נמי האי יצא אדיוקא דברייתא, דמשמע דבן ארבעה לדקה ובן שמנה לגסה דוקא כי יצא לאויר העולם אסורין, הא במעי אמן שרו, יצא מי שיש לו שני גבין דאפילו במעי אמן אסור, וקשיא נמי לשמואל, רב מתרץ לטעמיה דחסורי מחסרא בד"א כשיצא לאויר העולם אבל במעי אמן מותר יצא מי שיש לו שני גבין שאפילו במעי אמן אסור, וקאי השתא יצא אבמעי אמן ולאו איצא לאויר העולם, ופתרון המורה אינו נ"ל כלל.
<h2>דף כה:</h2>
הכא במאי עסקינן כגון דאיתיליד זכר בהדי' מהו דתימא הואיל ואמר ר' יצחק איש מזריע תחלה יולדת נקבה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת האי זכר והאי נקבה. כך הגירסא כתובה בספרים, ונ"ל דטעות היא ולא גרסינן לה, דאטו סנדל וולד אחר מטיפה אחת נוצרים, והלא מעוברת היא מן הסנדל תחלה וחוזרת ומתעברת, כדאמר מר (יבמות י"ב ע"ב וש"נ) מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, הילכך לא גרסי' אלא מדהאי זכר האי נמי זכר קא משמע לן.
<h2>דף כו.</h2>
פיסקא שיליא בבית הבית טמא. פי' שיליא היא שהשפיר עומד בתוכה, ושפיר הוא שהולד עומד בתוכו.
ואין שיליא פחותה מטפח. פי' אע"ג דאמר תחלתה דומה כחוט של ערב, הני מילי בתחלת יצירת הולד [אבל אחר שנוצר הולד] בתוכה דהיינו ליום ארבעים ואחד להריונה אין שיליא פחותה מטפח, ואם הפילה שיליא פחותה מטפח האשה טהורה מטומאת לידה, דאע"ג דאין שיליא בלא ולד, האי ולד קים לן דאכתי לא נגמרה צורתו, ודמיא למפלת ביום ארבעים שאינה חוששת לולד מפני שלא נגמרה צורתו.
<h2>דף כו:</h2>
אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום. פי' אשה היולדת תאומים ושניהם נגמרה צורתם או לשבעה או לתשעה חדשים אחרי שיצא האחד אין חבירו מתעכב לצאת אלא יוצא אחריו מיד, אך אם האחד נגמרה צורתו לשבעה והאחד לתשעה כדבעינן למימר לקמן (כ"ז ע"א), והיכא דאין ימים בין זה לזה שיש לתלות בכך, אין לתלות השיליא בולד אחר אלא בולד הראשון, והאי דאמר ביבמות (פ' ע"ב), בההיא ששהתה אחר נסיעת בעלה י"ב חדש וילדה והכשיר (ר') [רבה תוספאה] את הולד דאימור נשתהה ג' חדשים יתירים במעי אמו, הני מילי בדליכא בהדי' ולד אחר דנפק, אבל כשהן תאומים ונפק חד מינייהו קים ליה לרב שאין הולד מתעכב אחר יציאת חבירו כלום.
ילדה ואח"כ הפילה אפי' מכאן ועד עשרה ימים אין חושש לולד אחר. פי' אם ילדה בן קיימא ואח"כ הפילה שיליא אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר כדאמרינן שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, אלא ודאי שיליא זו מולד הראשון הוא ולא חיישינן לולד אחר.
הכי אמר רב אין תולין את השיליא אלא בדבר של קיימא. פי' בולד של קיימא, אבל שליא הבאה אחר הנפל אין תולין אותה בנפל הראשון אלא אנו חוששין לולד אחר, ודלא כר' יהודא דאמר לעיל שכל שלשה ימים הראשונים תולין את השיליא בנפל הראשון ומש"ה חזא ביה שמואל בישות שלא אמרה משמיה דרב, נמצא עכשיו דשיליא הבאה אחר הנפל אין תולין אותה בנפל ואפילו תוך שלשה ימים אלא חוששין לולד אחר, ואם באה אחר בן קיימא אפילו עד עשרה ימים תולין אותה באותו הולד ואין חוששין לולד אחר, ופתרון המורה לא נראה לי.
<h2>דף כז.</h2>
ועשרים ושלשה לולד. פי' ומעשה היה שיצא אחר ולד חבירו כ"ג יום, שהראשון נגמרה צורתו בתחלת שבעה והשני בסוף שבעה והלכך אלו יצאת שיליא אחר הולד בשיעור זה חוששין לולד אחר ורב דאמר אין חוששין לולד אחר כגון שיצאת השיליא ג' ימים או עשרה ימים אחר הולד, דבימים מועטים הללו אין לתלות בגמר יצירתם, הלכך האי שיליא מולד ראשון היא ולא מולד אחר, שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, וקשיא לי דבעשרה ימים נמי נימא דהאי נגמרה צורתו לכ' יום של חדש שביעי והאי נגמרה בסוף החדש, דכיון דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין (לקמן ל"ח ע"ב) מה לי בתחלת החדש מה לי בסופו, ויש לומר דבודאי פליגא הא אדרב, אי נמי יש לומר דלא פליגא, ורב דאמר כשילדה לסוף תשעה והדר יצאה שיליא דליכא למיתלי תו במידי, ואתא לאשמועינן דאין הולד מתעכב אחר יציאת חבירו דלא תימא אישתהי כדאמר ביבמות.
הניחא למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף שבעה ואחד לתחלת תשעה. פי' ומאי דאמר רב דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום היינו בשנגמרה צורתן כאחת כדפריש' לעיל.
אלא למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין היכי משכחת לה. פי' הא דאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, והאי דאמר ביבמות דאישתהי ג' חדשים כשהיה יחידי כדפרישית.
איפוך שמעתתא שלשים ושלשה לשיליא. פי' דתלו את השיליא בולד עד ל"ג יום, ואין לחוש לולד אחר, שהרי לא יתכן להיות שינוי זה בגמר צורתן, וכיון דלא מצינן למיתלי בגמר צורתן תלינן לשיליא בולד ראשון כטעמא דרב דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום, כשנגמרה צורתן ביחד.
והאמר מר אין אשה מתעברת וחוזר ומתעברת. קשיא לי כיון דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היכי אמרינן בפ' קמא דיבמות (י"ב ע"ב) שלש נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, והא כיון שנתעברה אינה חוזרת ומתעברת. תשובה אינה חוזרת ומתעברת להיות שניהם בני קיימא אבל חוזרת ומתעברת ונעשה הראשון סנדל.
ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא. אמר להן ר"מ אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים. לא ידענא מאי טעמא דר' מאיר בנימוק שני פעמים דמטהר, ויש לומר דאית ליה סברא דר' שמעון דמטהר בנימוק, אי משום טעמא דנתערב בדם הלידה ובטל ברוב כר' יוחנן, אי משום דטעמא דמת שנתבלבלה צורתו כריש לקיש, אלא דקסבר ר' מאיר נימוק פעם אחת לא נתערב בדם הלידה ולא נתבלבלה צורתו אבל נימוק שני פעמים נתערב בדם הלידה ונתבלבלה צורתו.
אמר להו ר' פפא ר' יהודא ור' יוסי נמי היינו טעמא אחיכו עליה. קשיא לי אמאי לא קאמר דר' מאיר נמי היינו טעמא, דאע"ג דפליג עלייהו בנימוק פעם אחת, בנמוק שני פעמים מודה ומטהר, ואמאי מטהר אי לאו משום טעמא דר' שמעון, וזה היה חידוש לומר דאע"ג דפליג עלייהו סבירא ליה כטעמייהו.
<h2>דף כז:</h2>
דתנן איזהו מת שיש לו רקב כולי. פי' הא מתני' ר' שמעון היא אבל רבנן לית להו האי סברא דדבר אחר נעשה לו גנגילון כדתניא לקמן מלא תרוד ועוד עפר קברות טמא ור"ש מטהר, כך עלה בלבי במהד"ק. אבל במהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שאינו נכון להעמיד האי מתני' דלא כרבנן כאשר אני עתיד לבאר.
מלא תרוד ועוד עפר בית הקברות. פירש המורה לאו רקב של מת ממש אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון ויש כאן מלא תרוד (עפר) ועוד מאותו עפר דהוו מעורבין רקב ועפר, ואינו נ"ל, דהא אמרן לעיל זהו מת שאין לו רקב נקבר בכסותו או בארון של עץ כולי, ואין לומר דההיא ר' שמעון היא ולא רבנן כדכתב' במהדורא קמא, דא"כ מאי דאמר רבא היינו טעמא דר"ש סופו כתחילתו כולי, אי לאו כולי עלמא היא אכתי בתחלתו נמי איכא למבעי מאי טעמא, אלא ודאי בתחלתו כולי עלמא לא פליגי דדבר אחר נעשה לו גנגילון ומבטלו, ולא פליגי אלא בסופו, והאי דתניא מלא תרוד ועוד עפר בית הקברות כגון שנקבר בארון של אבן שאין לו גנגילון, ולבסוף ירד הרקב מן הארון ונפל לתוך הקבר וליקט ממנו מלא תרוד ועוד מעורב שאי אפשר שלא יהא בו מלא תרוד רקב ואעפ"י שנתערב בו לבסוף עפר לא נתבטל, ואזדו רבנן לטעמייהו ור"ש לטעמיה.
אמר ריש לקיש שפיר שטרפו במימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור. פי' ויש לומר דהיינו טעמא דר"ש דמתני' בנימוק משום דנתבלבלה צורתו.
א"ל ר' יוחנן לריש לקיש מת שנתבלבלה צורתו דטהור מנלן. פי' דאי מנימוק דר"ש יש לומר משום דבטל ברוב, אבל שפיר שטרפו במימיו דקאי בעיניה ולא נתערב בדבר אחר מנין.
<h2>דף כח.</h2>
אמר ליה רבינא לרב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר דתנן אפר שרופים ר' אליעזר מטמא ברובע וחכמים מטהרין. ה"ג והכי תנן בפ' ב' דאהלות.
<h2>דף כט:</h2>
ואלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימור הרחיקה לידתה. קשיא לי היכי אמרי' בפרקין דלעיל (י"ח ע"ב) מאי לאו אלא סייעתיה, והא שום סייעתא לא חזינן הכא לר' יהושע בן לוי ואמאי איסתפק למימר מאי לאו אלא סייעתיה, יש לומר האי סיועה סבר לסיועיה מהכא דאי איתא דליתא לדר' יהושע בן לוי ולא אזלינן בתר רובא ומסתפקינן אי ילדה אי רוח הפילה, א"כ היא מביאה קרבן ואינו נאכל, וכי היכא דתנא ספיקי דטבילה ותשמיש ליתני נמי ספיקא דקרבן, ומדלא תנייה ש"מ דאזלינן בתר רובא וליכא שום ספיקא בקרבן, ודחייה לא סייעתא ולא תיובתא, דבספק טבילה ותשמיש מיירי ולאו בספק קרבן, הלכך מהכא לא תסייעיה.
ר"ש היא דאמר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כולי. מהכא מוכח דיום ראשון של ג' שבועים טהורים לאו ודאי טהור הוא, אלא ספק הוא שמא ילדה בו, דאי ודאי טהור תשמש אור כ"א שהוא ליל כניסת יום כ"א, דאפילו אם ילדה בזוב לא ילדה אלא יום אחד קודם לג' שבועים טהורים ואותו היום עם י"ג ימים הם י"ד ימי לידת הנקיבה ושבעה נקיים הרי כ', בלילה תטבול ותשמש עם בעלה, אלא ודאי מדאסורה לשמש עד אור ל"ה ש"מ דיום ראשון נמי איכא לספוקיה בספק לידה ומניה מנינן, וכן מוכח ממאי דאמרינן לקמן שבוע ראשון מטבלינן לה בלילותא, דמשמע במוצאי הימים וכן במוצאי יום שביעי שהוא ליל כניסת שמיני, ואי לאו דמספקינן ליומא קמא נמי בלידה לא הוה טבלה בליל כניסת שמיני, והאי דנקט שלשה שבועים טהורים רבותא נקט דאפ"ה לא מציא משמשא עד אור ל"ה, וה"ה אם הביאה אותן ב' טמאין ואחד טהור, אבל כולן טמאין לא, דא"כ לא מציא לשמוש' באור ל"ה, דדילמא יולדת בזוב הוית ואין לה ז' נקיים אלא ז' ימי שבוע חמישי, וביום שביעי לא מציא למיטבל כר' שמעון, ולאורתא נמי לא, דהא מוקמי' לה כשראתה מבערב.
שבוע שני מטבלינן לה ביממא אימור יולדת זכר בזוב היא. פי' אע"ג דבכל ליליתא דשבוע שני מטבלינן לה אינן עולי' לטבילת הזוב, דטבילת הזוב בזמנה אינה אלא ביום, דכתיב וספרה לה שבעת ימים, ואע"ג דקיי"ל מקצת היום ככולו, דוקא מקצת היום אבל הלילה אינה עולה לספירה ולא אמרינן כיון שעבר מקצת ליל שביעי תטבול באותו הלילה שעד שלא תספור מקצת יום שביעי לא עלתה ספירת שבעה.
<h2>דף ל.</h2>
פשו להו שיתין נכי חדא כולי. קשיא לי דשיתין נכי חדא טבילה לא משכחת לה בעשרה שבועין אלא א"כ טבלה בין בשבועים טמאים בין בשבועין טהורים, והיכי טבלה בשבועים טמאים בלילותא משום ספק טבולת יום ארוך, והא אי טבולת יום היא שעכשיו שכלין היום ימי טהרתה מאי דחזיא עכשיו הויא תחלת נידה והיא טמאה, ומאי מהניא לה האי טבילה, אילו ראתה דם באור פ"א מי מצרכי ב"ש טבילה והא טמא' נידה היא, ומאי מהניא לה האי טבילה, בודאי אלו לא הוה מוקמינן לה כשראתה מבערב הויא מוקמינא לה שהיתה רואה בימים ולא בלילות, הלכך בכל לילה היתה בספק שמא היום כלו ימי טהרתה ומה שראתה היום דם טוהר היה וטובלת בלילה משום טבילה בזמנה, אבל עכשיו דאוקימנא כשראתה מבערב מי מספקת בהאי ליליא דדילמא היום כלו ימי טהרתה לא מציא למיטבל דהא מיד ראתה והויא תחלת נדה, ומצאתי שגם רבינו יצחק בי רבי מלכי צדק זצוק"ל הקשה אותה והוא פירש שבלילי שמונים היא טובלת משום טבולת יום ארוך, והוא פתרון נאה מאוד, שכדי שלא יהי' מפסיקין ימים בין טבילתה להערב שמשה טובלת בלילי שמונים, ולאור פ"א מותרת לאכול בתרומה כדין כל טבול יום דעלמא שלערב מותר לאכול בתרומה, ועכשיו טובלת מספק שאעפ"י שרואה דם לאור שמונים דם טוהר הוא, הלכך טובלת בו משום טבילת יום ארוך דשמא לא תראה לאור שמונים ואחד ותאכל בתרומה, והוא פירש שבלילה באתה או בחצי הלילה או בשליש הלילה, ובלילי יום ראשון טובלת שמא עכשיו השלימו ימי לידתה וצריכה לטבול באותו הלילה, ולפי פתרון זה יבוא יפה מאי דאמרינן שבוע ראשון מטבלינן לה בלילותא אימור יולדת זכר היא, שטובלת בשבעה לילות של שבוע ראשון, ליל א' ליל ב' ליל ג' ליל ד' ליל ה' ליל וי"ו ליל ז', ולא כפתרון המורה שפירש שבאה ביום והטבילות של לילי שבוע ראשון הן במוצאי הימים וישלימו שבעה טבילות של לילי שבוע ראשון בליל ראשון של שבוע שני, וגם יבוא יפה מה שאומר ר' ירמיה כשבאה לפנינו בין השמשות דיהבינן לה טבילה יתירתא, ודוקא בין השמשות, דעד השתא הוה ס"ד כשבאה בחצי הלילה ור' ירמיה אוקמה כשבאה לפנינו בין השמשות שהוא ספק יום וטבילה יתירתא פירש משום טבולת יום ארוך, שאותה הטבילה זמנה בין ביום בין בלילה, והלכך בתחלת הלילה הוה זמנה, ועכשיו שנאנסה ובאה בין השמשות מטבילין אותה בין השמשות שמא יום אחד הוא ושמא הוא יום ארבעים לזכר או יום שמונים לנקיבה וב"ה דלית להו טבולת יום ארוך לית להו הך טבילה. והמורה נדחק בזה ביותר ואמר לאו דוקא בין השמשות, ואינם נראים דבריו, ולב"ה דאמר כולי עשרין ותמניא כדאמרינן, לפתרון רבי יצחק יש להקשות והא איכא טבילת ליל שלישי, דדילמא ביומא קמא שבאה ילדה ובליל ראשון של שבוע שלישי בעיא טבילה, ויש לתרץ כמו שמתרץ המורה על טבילה קמייתא דבין השמשות דחדא טבילה בשבוע לא קמיירי.
זבה גרידתא לא קא חשיב. האי תירוצא לפי שעה מתרץ ליה, אבל לבסוף דמתרץ חדא בשבוע לא קמיירי לא צריך להאי תרוצא, דהאי נמי חדא בשבוע היא, דאע"ג דבכל לילותא טבלה לב"ש ביממא מיהת חדא בשבוע היא.
סוף שבוע ניטבלה. אי קשיא והא יומא קמא בספק הוא כדאמרינן וא"כ היכא מציא למיטבל בסוף שבוע דליכא אלא ששה ספורין ודאין, תשובה, אע"ג דספק הוא כיון דמשעה שבאה התחילה לספור בטהרה כספורין לפנינו דמי ומספיקא טבלה ביום ז'.
חדא בשבוע לא קמיירי. פי' וטבילה ראשונה של לילה הראשון לא מיקריא חדא בשבוע, דהא בכל לילותא דשבוע ראשון טבלה כדאמר', וב"ה דלא מנו לההיא טבילה, לאו משום דהיא חדא בשבוע כדפריש המורה, אלא משום דב"ה לא מיירו אלא כשבאת לפנינו ביום, דתו ליכא טבילה יתירתא, ואי קשיא והא איכא לב"ש נמי טבילה דשבוע עשירי דטבלה משום שבוע תשיעי דהוא טמא, וכל חצי שבוע תשיעי איכא לספוקי בסוף לידה ובתחלת נידה, תשובה, כיון דאותו שבוע לא צריך לב"ש דהא בתמניא ופלגא סגי כדאמרן, לא חשיב טבילות דידיה.
יומא קמא דאתיא לקמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא. פירוש אע"ג דהוא ספק, הא אמרן דספור לפנינו קא חשיב, והלכך ניטבלה בין לב"ש בין לב"ה דדילמא כלו ימי לידתה וז' יום שראתה בהם נידה וקיימא בי"א יום שבין נידה לנידה ודילמא אתמול חזת והשתא היא שומרת יום כנגד יום.
שמעת מינה תלת כולי. קשיא לי אמאי לא אמר נמי שמעת מינה דימי הלידה שאינה רואה בהן אינן עולין לה לספירת ז' נקיים, דא"כ הוה משמשא בשבוע שלישי, ונקשי מינה לרבא דאמר בפרקין דלקמן דימי הלידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה נקיים, ומצאתי שגם לרבי יצחק קשיא, ותירץ דיש לומר האי תנא מספקא ליה, ומספק היה מצריכה טבילה, ולאו דקים ליה שאינן עולין.
<h2>דף ל:</h2>
פיסקא המפלת ליום ארבעים כולי. וכן לענין נקבה כולי. וה"ה בכל דוכתא דאמרינן תשב לזכר ולנקבה דהויא מקולקלת מפ"א עד פ"ח.
<h2>דף לב.</h2>
וקטנה שמא תמצא איילונית ונמצא פוגעין בערוה. אי קשיא ואמאי פוגע בערוה, והא כיון דנמצאת איילונית איגלאי מילתא למפרע דקידושי טעות הוו בה לאחיו, דתנן בפ' קמא דיבמות (ב' ע"א) וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות, תשובה, ההיא דיבמות מיירי בארוסה דודאי הן קידושי טעות, כדפרישית התם ובהלכה ל"ד בספר המכריע, והכא מיירי בכנוסה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואפילו לשמואל דפליג עליה דרב במקדש על תנאי וכנסה סתם, דרב אמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה ממנו גט, ושמואל אמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל, בפ' המדיר בכתובות (ע"ב ע"ב—ע"ג ע"א), יש לומר דוקא במקדש על תנאי פליג שמואל ואמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים היא בועל, דכיון דפירש תנאו בעת הקידושין ולא חזר בו בעת הנשואין על דעת תנאו הראשון הוא בועל, אבל המקדש את האיילונית אע"ג דמסתמא על דעת שלא תהיה איילונית קידש, כשכנסה גמר ובעל בלי תנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומודה בזה שמואל לרב, ואי קשיא היכי אמרינן דבכנוסה לא אמרי' דהן קידושי טעות מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והא אמרינן בר"פ בן סורר ומורה (ס"ט ע"א—ע"ב) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש כולי עד אמאי לימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש לאו משו' דאמרי' זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו אלמא הולכין בדיני נפשות אחר הרוב, ותירץ הכא במאי עסקינן דקבלה עילויה, אלמא אע"ג דקידשה בביאה טעמא דקבלה עילויה, הא לא קבלה עילויה הן קידושי טעות, תשובה, האי חייבין עליה משום אשת איש לאו ארישא קאי אמתקדשת בביאה, אלא מילתא באנפי נפשה היא, והכי פירש המורה התם וחייבין עליה משום אשת איש אם קיבל אביה קידושיה מאיש אחד ובא עליה איש אחר, ואע"ג דקתני סיפא בא עליה אחד מן העריות האמורו' בתורה מומתין עליה והיא פטורה, תנא רישא אשת איש דעל ידי קידושין ותנא סיפא עריות דקורבא דממילא, ואפילו אם תימצי לומר דארישא קאי, היא היא הקבלה שבא עליה וקיבלה אפילו איילונית, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
<h2>דף לב:</h2>
בנות כותים נידות מעריסתן כולי למעוטי איש מאודם. אי קשיא והא בכל דוכתא אמרינן ו' יתירה לרבות קאתא, והכי אמרינן דאתא למעוטי. תשובה ה"נ לרבות קא אתא דהאי ו' מרבה כאלו הוה כתיב אשה אחריתי ואלו הוה כתיב אשה אחריתי לא הוה ממעטינן מינה איש, ה"נ למעוטי איש קאתי.
א"כ מאי תלמוד לומר איש איש דיברה תורה בלשון בני אדם. וו' נמי דכתיב ואשה גבי זבה לא קא דריש, ורבנן דרשי בהאי לזכר ולנקבה כדאמר ר' יצחק בפירקא דלעיל (כ"ח ע"ב) לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורע למעיינותיה. אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום א' לביאה מנין ת"ל ואיש. עיין בערך ק"א בקונטרס שני דסיפרא.
<h2>דף לג.</h2>
אנן נמי ניספריה דהא קיי"ל מקצת היום ככולו. פי' ביום שביעי לספירתו ומה לי בסופן מה לי בתחילתן, ובפסחים פרק כיצד צולין (פ"א ע"א) ובשילהי פרק הריני נזיר (ט"ו ע"ב) אמרי' דקסבר ר' יוסי דיום שרוא' בו הוי מקצתו שימור, משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא, אבל אנן דסברינן דלמפרע הוא סותר בודאי דאינו עולה.
<h2>דף לג:</h2>
ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש כולי. ועל ספק בגדי עם הארץ. פירוש בגדי עם הארץ טמאים מספק ולא מפני שהן בועלי נידות, שנשי ע"ה מראות דם לחכמים הן, אלא כדאמרי' (חולין ל"ה ע"ב) גזירה שמא ישבה עליהן אשתו נדה, וכותי נמי לא חשוב מעם הארץ, והכא בכותי חבר והוא נזהר מאשתו נדה שלא תיגע בבגדיו, וראיתי שאמר ר"ת דע"ה לאו כזב שוי' רבנן ולא עביד מדרס, ועיין בפ' הניזקין במהדורא תנינא הראיות שהבאתי שעם הארץ הוא כזב לכל דבריו, ועיין בה' כ"ד בספר הלקט שתירצתי שם כל הקושיות המוכיחות שעם הארץ אינו כזב.
בכותי שטבל ועלה כולי. אעפ"י שע"ה עשאוהו כזב לכל דבריו. כיון שטבל טהר, ולא מצריכין ליה למיעבד שבעה ספורין דנימא עכשיו ניטמא בזיבות, והאי כותי נמי כיון דטבל טהר מאותה טומאה, אבל נשארה עליו טומאת בועל נידה מאי דליכא בעם הארץ, ואההיא טומאה לא מהני טבילה אלא למימני ז' יומי והדר למיטבל, ומיהו קלישא האי טומאה דלא שרפינן עלה תרומה וקדשים משום דהיא ספק ספיקא.
בנות צדוקים כולי. דין אחד יש לצדוקים ולכותים שכשם שהכותים אין להם מדרש חכמים כך הצדוקים, ובבנות כותים לא פליג רבי יוסי למימר דהרי הן כישראל, דמסתמא בנות כותים בתר אבהתייהו גרירי.
<h2>דף לד.</h2>
רגל הוה וטומאת ע"ה ברגל טהרה שויוה רבנן. פירוש אבל כותים שהן בועלי נידות אין להם טהרה אפילו ברגל, הלכך צינורא דידהו משום טומאת ע"ה שגזרו עליהן להיות כזבין לכל דבריהן טהורה, אבל משום טומאת כותים שהן בועלי נידות טמאה, ואי קשיא אמאי לא מוקמינן מתני' דלעיל ברגל, דטומאת ע"ה ליכא למיחוש כי אם לטומאת בועל נידה דהוה ליה ספק ספיקא. תשובה הא תנן בפ' ארבעה נדרים (ל"א ע"א) הנודר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים, אלמא כותים לאו עולי רגלים הן וטמאין הם ברגל כשאר כל ימות השנה, ומעשים בכל יום שסוקלים את ירושלים ואינן מודין בה, אבל הצדוקי' מודין בירושלים וטהורין הם ברגל.
דם היולדת שלא טבלה ב"ש אומרים כרוקה וכמימי רגליה. לפרושא קמא דפריש[ית כדפריש] המורה ליכא לאקשויי והא דם לא חשיב מעיין לב"ש, והיכי אמרי' כרוקה וכמימי רגליה, דהאי דמטמאינן רוקה ומימי רגליה של יולדת שלא טבלה לאו משום מעיין הוא, דהא טומאה זו אינה מן התורה, דלא מיבעיא אחר שכלו ימי לידתה, אלא אפילו בתוך ימי לידתה מעיינותיה טהורין, ואינן טמאין אלא גבי זב וזבה ולא גבי נדה ויולדת, אלא חכמים גזרו שכל הטמאין יהיו משקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן ומטמאין אוכלין ומשקין, ולאו משום מעיין, והלכך דמה נמי משקה הוא, כל זה כתבתי במהדו"ק, אבל במהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שמה (שכתב המורה) [שכתבתי במהדו"ק] דרוק הנדה אפילו בימי נדתה אינו מטמא, אינו נ"ל שכך הוא רוק הנדה והיולדת והזבה כרוק הזב, והאי דתנן בריש כלים למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שהן מטמאין במגע ובמשא, לאו למימרא דדוקא דם הנדה טמא אבל רוקה ומימי רגליה טהורין, אלא משום דדם לא משתכח בזוב דהא אמרי' (לעיל ל"ב ע"ב) למעוטי איש מאודם נקט דם הנדה, ולאו למעוטי נדה מרוק ומי רגלים, תדע דהכי הוא, דתנן בפ' ח' דמקואות נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה, אבל טמאה על גב רוקה, אלמא רוק הנדה מטמא, דזב וזבה נדה ויולדת דין אחד להם.
<h2>דף לד:</h2>
או דילמא כיון דאכלו שקצים ורמשים חביל גופייהו ומיסרחא. פירוש כדאיתא בפ' ב' דע"ז (ל"א ע"ב) דגוים איידו דאכלו שקצי' ורמשי' חביל גופייהו.
ודם טהרה של מצורעת. ה"ה לדמים טהורים שלה כגון ירוק וכיוצא בו.
בעי ר' יוסף ראיה ראשונה של מצורע וכו'. אי קשיא וליפשוט מדאמר רבא לעיל זובו טמא אפילו לב"ש, דאלמא מקום זיבה מעיין הוא, תשובה, לעולם מהתם לא תיפשוט, דכיון דטומאה דרבנן היא, לאו בתר מעיין אזלי, דהא קריו טהור אפילו לב"ה כדמפרש התם טעמא, והלכך מטומאה דרבנן לא פשטינן לטומאה דאורייתא.
<h2>דף לו.</h2>
בשלמא ללוי דאמר שני מעיינות הן מש"ה דיה שעתה. כתב המורה שהרי דמיה מסולקין שכמה ימים עברו ולא ראתה דם ממעין זה והויא לה ראייה ראשונ' ומניק' מארבע נשים היא דדיין שעתן בראיה ראשונה, ואינו נראה לי, דאי מניקה היא אטו לית ליה לרב דמניקה דיה שעתה, אלא ודאי אי מניקה היא אע"ג דמעין אחד הוא דיה שעתה, מפני שהמניקה דמיה מסולקים שנעכר הדם ונעשה חלב, והכא כשאינה מניקה מיירי כגון שהפילה או שמת הולד, וטעם דיה שעתה הוא מפני שראתה אחר דם טוהר, הלכך מקשה לרב דכיון דמעין אחד הוא ולא פסק אמאי דיה שעתה.
<h2>דף לז.</h2>
פיסקא המקשה נדה כולי. דבר המטמא סותר והא נמי מטמא בנדה הוא כולי. פירוש הך בעיא לא אתיא אלא לרב דאמר דהויא נדה ליומא ומש"ה בעי אי סותר או לא, אבל אליב' דר' יצחק דאמר המקש' אינה כלום ליכא למיבעי מידי דהא כדם מגפתה הוא והאיך יסתור, ואפילו לר' יצחק נמי איכא למיבעיא כגון דראתה ג' ימים בסוף י"א והוקבעה זבה וקודם שספרה ז' נקיים ראתה על ידי קושי, שאותו הקושי מטמא משום נדה, דהא כבר עברו י"א יום, ולאו מילתא היא דאע"ג דעברו י"א יום לא מתחלי ימי נידות עד שתשלים ז' נקיים, ואותו הדם דם טוהר הוא, והלכך לא סתר, ואפילו ללוי דאמר לקמן אין הולד מטהר אלא ימים הראוין להיות בהן זבה, דהיינו י"א יום, אבל מכאן ואילך לא, הני מילי כשלא הוקבעה זבה בתוך אותן י"א יום, התם ודאי הדרא לפתח נידותה אבל היכא דהוחזקה זבה באותן י"א יום לעולם לא הדרא לפתח נדותה עד שתספור ז' נקיים.
תנא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה. פירוש אע"ג דראתה דם, דהא דם קושי אמאי לא סתר משום דאינו גורם דמחמת עצמה בעינן ולא מחמת ולד, כ"ש האי דהוה מחמת ולד ממש, ונ"ל דכל דמים שהיא רואה בכל ז' לזכר וי"ד לנקב' מחמ' ולד קא חשבינן להו ואינן סותרין אלא משלמת מנינה לאחר מיכן.
איבעיא להו מהו שתעלה אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה. פי' אין לומר דברואה דם בתוך ימי לידתה פליגי, ואפ"ה אמ' רבא כיון דאינה סותרת עולה ואע"ג דראתה, דהא אמרי' לקמן ורבא לא נקיים מדם, דאלמא מודה רבא דימי הנדה שאינן נקיים מדם אינם עולי', ואי קשיא אמאי אינן עולין כיון שאין סותרים, תשובה, לעלות כולי עלמא לא פליגי, דכיון דטמאה היא אינן עולין, דומיא דקריו בזב שכיון שאותו היום שראה קרי טמא הוא אע"פ שאין סותר הקודמין אינו עולה, ומשום הכי נמי בקושי הסותר בזיבה דאמר אביי נקטינן אין קושי סותר בזיבה לא קא מיבעיא לן אם עולה אם לאו, דכיון דטמא' היא ביום הקושי אע"ג דאינו סותר הקודמים אינו עולה, וה"נ בדם (הנדה) [הלידה] אע"ג דאינו סותר את הקודמים כיון דטמאה היא אינה עולה, כי פליגי בלידה שאין רואה בהם, אביי סבר כיון דטמאה היא בלא דם מה לי רואה מה לי אינה רואה, כי היכא דאם ראת' אינה עולה ה"נ לא ראתה אינה עולה, ורבא סבר כי ראתה יש כאן ראייה טמאה ומש"ה אינה עולה, אבל כי לא ראתה אע"ג דטמאה היא הויא לה כאלו הות טמאה מנגעה או מחמת מגע טומאת מת שאין מעכבות מלעלות, והכי נמי טומאת לידה בלא דם אינה מעכבתה מלעלות.
אמר אביי מנא אמינא לה כו'. קשיא לי אמאי לא תיסתייע אביי ממתניתא דטועה (לעיל כ"ט—ל') דשמעית מינה דימי הלידה שאין רואה בהם אינן עולין לה למנין שבעה, עיין מ"ש בפ' דלעיל בה' טועה במהדורא בתרא, ונ"ל דכיון דתניא כוותיה דאביי הילכתא כוותיה, והלכך כל היולדת צריכה לישב שבעה נקיים בלא ימי הלידה, שמא יולדת בזוב היא וימי הלידה אע"פ שאין רואה בהן אינן עולין, וימי טהרתה אם רואה בהן נמי אינן עולין, דהא פסקינן לעיל (ל"ו ע"א) הלכתא כרב דאמר מעין אחד הוא, והלכך עד שלא נטהר המעיין לא יקראו ימי הטוהר, הילכך צריכה לספור ז' נקיים אחר לידתה.
<h2>דף לח.</h2>
פיסקא ר' יהודא אומר דייה חדשה. אבל קישתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב. פירש המורה ואף על גב דתשיעי כולו בשופי חוץ משני ימים אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי, ולא אמרינן כיון דשופי סמוך ללידה נטמאנה בדם הקושי, דקסבר ר' יהודא שיפורא גרים, כלומר כניסת החדש של תשיעי גורמת לידת הולד דמכי עייל הוה זמן לידה, הלכך כל דמים שרואה בו בקושי אינן אלא מחמת ולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו, ואינו נ"ל, דלא חזינן דפליגי תנאי בהא מילתא דאם שפתה מעת לעת או לילה ויום כלילי שבת ויומו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אותו הקושי מטמא בזיבה, ולא פליגי אלא היכא דקישתה ולא שפתה כלל וילדה מתוך הקושי דמר סבר אפילו נ' ימים מטהר הקושי, ומר סבר דוקא תשיעי מטהר אבל טפי לא, ומ"ס לא מטהר אלא שתי שבתות, אבל מקמי הכי אע"ג דלא שפתה כלל הויא יולדת בזוב, אבל היכא דאיכא שופי סמוך ללידה ליכא מאן דפליג דלא תיהוי יולדת בזוב, דלא אלים חדשה לר' יהודא מסמוך ללידה דהני תנאי.
<h2>דף לט.</h2>
פיסקא כל אחד עשר יום כו'. מיקבע לא קבעה מיחש מהו דתיחוש. פירוש הנה כששינתה פעם אחת או פעמים ליום כ' אעפ"י שלא נקבע הוסת אמרינן זה וזה אסורין, ה"נ אע"ג דלא קבעת וסת בימי זיבתה חוששת ואסורה, או דילמא התם אין דמיה מסולקין, אבל הכא דמיה מסולקין, והלכך אפילו לחוש אינה חוששת.
<h2>דף מ.</h2>
ורבנן ההוא מיבעיא ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס. עיין מה שכתבתי בבכורות בפ' אלו מומין.
<h2>דף מ:</h2>
והלן הטמא והיוצא והנותר. פירש המורה והנותר בשר שנותר חוץ לזמנו והקטירו. ואינו נ"ל, דמה בשר הוא זה, אם הם איברי עולה היינו לן, דלן שייך בין בדם בין באימורים בין באיברי העולה, ואם הוא בשר קדשי קדשים כגון אשם וחטאת, או בשר קדשים קלים שנותר חוץ לזמנו, לא מיבעיא נותר שירד, אלא אפילו לא נותר אלא עומד בזמנו אם עלה ירד, דאמר מר (זבחים ע"ו ע"ב) כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו, והכי תנן בפ' המזבח מקדש (פ"ה ע"ב) ואלו אם עלו ירדו בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים כולי. ונ"ל דלא גרסינן נותר, ובסיפרא (ריש פ' צו) דהוי דוכתה לא תני נותר.
<h2>דף מא:</h2>
יוצא דופן אין יושבין עליו כולי. אלא לטומאת ערב. קשיא לי אע"ג דמקור מקומו טמא נהי דאותן טיפי מרגליות שנגעו במקור טמאין לא הוו אלא ולד ראשון, והיכי מצו לטמויי לאשה טומאת ערב. ואין לומר דמקור מקומו טמא להיות כל משקה היוצא ממנו אב הטומאה דמהיכא תיתי לן הא, ותו דא"כ מה בין שאר משקין לדם הנדה.
והאמר רבא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה. פי' המורה וכיון דכל שלשה אסורה משום תשמיש דיה כבועלה היכא משכחת לה אי לאחר שלשה אפילו יצא נמי דהא שכבת זרע מוסרחת היא, וקשיא לי טובא דאע"ג דאמר רבא שכל ג' ימים אסורה ליכול בתרומה אי אפשר לה שלא תיפלוט, מכל מקום כיון שטבלה מטומאת התשמיש אינה מיטמאת בפליטתה עד שתצא לחוץ ולא מיטמא בבית החיצון שדיה כבועלה, ונ"ל שקושית ר' שמעון נתרצה כשאמר בשטבלה לשמושה, והאי דאמרינן למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה לאו לר' שמעון מקשה, אלא התלמוד רוצה להקשות לרבא דאמר דכל שלשה אסורה לאכול בתרומה דהא קרא וטמאו עד הערב כתיב, ומסיק, ורבא אקרא קאי והכי קאמר כי כתיב ורחצו במים וכולי, אלמא מקרא הוא דאקשינן, ומתרץ דכי כתיב קרא כשאינה מתהפכת.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום [והיולדת] כולן מיטמאות בפנים כבחוץ. פי' המורה בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מיטמיא בבית החיצון בראייה ראשונה, ואינו נ"ל לומר גבי זבה ושומרת יום בראייה ראשונה, דאפילו בראייה שניה מיטמיא שומרת יום בפנים כבחוץ וסופרת יום שלישי לשני ימים מחמת ראייה זו, וזבה גמורה נמי מיטמיא בפנים כבחוץ לסתור ימי ספירתה, ואין לומר בראיה ראשונה אלא גבי נדה דבין חזיא בין לא חזיא מכי חזיא ראשונה טמאה שבעה, ואי חזיא עוד לאחר שבעה הן ימי זיבה.
<h2>דף מב:</h2>
כל הנשים מיטמאות בבית החיצון. כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור וכדרב הושעיא כולי. קשיא לי דהא מהכא שמעינן דפרוזדור לא חשיב מקומו בלוע, דהא אלו הושיטה החיה במעי האשה ונגעה בעובר טהורה משום דהיא טומאה בלועה, ולא מטמינן לה אלא משום גזירה שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דתו לא מיקריא טומא' בלועה, א"ה גבי דם נמי אמאי אוקי ר' זירא לשמעתיה כשיצא לחוץ משום קושי' דאקשי ליה ר' ירמי' טומאה בלועה היא הא קא חזינן ממילתיה דרב הושעיא דאינה בלועה, ונהי דבמגע לא מיטמיא משום דהוא מגע בית הסתרים, במשא מיהת תיטמא, דהא דם הנדה מטמא במשא, ותו לקמן דאיבעיא לן אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוי, ופליגי בה אביי ורבא, אמאי לא פשטינן לה מדרב הושעיא דפרוזדור לא הוי מקומו בלוע, אבל מן הפרוזדור ולפנים הוי מקומו בלוע, דהא חיה לא מיטמאת אם היה בחדר אך אם היה בפרוזדור, ואין לומר דוקא לגבי עובר חשבינן לפרוזדו' כבחוץ, אבל לגבי דם לא, דמאי שנא דם מעובר, כי היכי דעובר מקום רבותי' לא הוי אלא בתוך החדר ולא בפרוזדור הם ה"נ הדם מקום רבותיה לא הוה אלא בחדר ולא בפרוזדור, ותו הא לקמן פשיט. עיין לקמן מהדורא בתרא.
למאי נפקא מינה כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום. אי קשיא אמאי לא אמר נפקא מינה כדרב ירמיה דאמר ליה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא. תשובה, לגבי עובר פשיטא לן דלא הוי כבלוע, וטעמא דמילתא מיגו דחשיב ילוד לענין לטמא את אמו ולענין שאם היה בין השמשות דלא דחיא מילתו שבת חשיב נמי ילוד לענין טומאה לענין לטמא החיה שנגעה בו שם, ואעפ"י שאלו היה שם כזית נבלה ותימצא לומר דבלוע הוי ואם נגעה בו החיה אינה טמאה, לגבי עובר מת היא טמאה, מגו דהוי כילוד לטמא את אמו משום לידה ואפי' בלידה יבישתא, ולגבי דם נמי פשיטא לן דהוא בלוע דכיון דדם מבפנים קאתי מתוך החדר הוא בלוע, אכתי בבית החיצון בלוע הוי ולא הוי גילוי עד דנפיק לברא, אבל כזית נבלה דקאי בחוץ והוי גלוי והשתא כשמכניסתו שם הוא נעשה בלוע קא מיבעיא לן אי חשיב בלוע ואינו מטמא אי חשיב גלוי ומטמא כבתחלה, והלכך אע"ג דפשיטא לן דר' ירמיה דהוה בלוע לגבי דם איבעיא לגבי כזית נבלה, ואע"ג דפשיטא לן מרב אושעיא דלגבי עובר הוה גלוי איבעיא לן לגבי כזית נבלה.
<h2>דף מג.</h2>
פיסקא היה אוכל בתרומה כולי. זבה שנעקרה מי רגליה וירדה וטבלה מהו. פירוש דוקא במי רגליה מספקא ליה ומשום דמצי נקיט להו, אבל בדמה לא מיספקא ליה, דהא אמרן (לעיל מ') דמיטמיא בבית החיצון (כ)בפנים אבל מי רגליה אינן מיטמאין עד שיצאו לחוץ.
<h2>דף מג:</h2>
פיסקא ומיטמאין בכל שהן כולי. שאני אבר דכוליה במקום עדשה קאי דהא אלו חסר אבר מי קא מטמא. פי' המורה תדע דמשום חשיבותא דאבר הוא דהא אלו חסר פורתא האי אבר דהוה בציר מכעדשה מי מטמא, הוי אומר לא, ואינו נ"ל דאדרבה מהכא מוכח דשיעור עדשה הוה עיקר דהא אי חסר פחות מכעדשה אינו מטמא אבל אי חסר ואית ביה כעדשה מטמא, וי"ל דבאבר מן החי עסקינן דבעינן עד שיהא האבר שלם אבל אי חסר פורתא אע"ג דאית ביה שיעור כעדשה טהור, ואי לא חסר אע"ג דלית ביה כעדשה טמא, נמצא שחשיבות האבר גורמת לו טומאה זו ולא תליא בשיעורא.
<h2>דף מד.</h2>
פיסקא תינוק בן יום אחד כולי. הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים כו'. האי דלא אוקמי' כמתני' דיבמו' (ס"ז ע"א) דתנן בת יש' שנשא' לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, משום דלא מיתני ליה תינוק בן יום אחד פוסל, דהתם עובר פוסל לר' יוסי אבל ילוד מאכיל.
ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט הוא מיית ברישא. אי קשיא מאי איצטריך להאי טעמא למימר משום דהוא מיית ברישא, אפילו אם תימצי לומר דאיהי מייתא ברישא כיון דלא נפק לאויר העולם אין לו זכיה, דהא אוקימנה מתניתין לאפוקי מר' יוסי, תשובה, האי טעמא ודאי לא צריך לתנא דידן, אלא הכי קאמר אפילו ר' יוסי דאמר יש זכייה לעובר בהא מודה משום דעובר מיית ברישא, אי נמי יש לומר דאפילו לתנא דידן איצטריך האי טעמא, דהיכא אמרינן דעובר אין לו זכייה הני מילי במעי אמו חיה, דאע"ג דכלו לו חדשיו כיון דמעורה במעי אמו לא חשבינן ליה כילוד, אבל עובר במעי מתה אי קים לן בגויה דכלו לו חדשיו כדמוקמינן למתני' לקמן, כילוד דמי, דהא לא מעורה במעי אמו, דכיון דמתה כמנח בדיקולא דמי, והלכך אי לאו דקים לן דאיהו מיית ברישא הוה אמינא דיורש את אמו ומנחיל לאחין מן האב.
<h2>דף מד:</h2>
פיסקא בת שלש שנים מתקדשה בביאה כול', עד ניסת לכהן אוכלת בתרומה. פי' ביתומה לא מתוקמא, דהא יתומה שהשיאוה לדעתה בעינן, וכל שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן, כדתנן ביבמות (ק"ז ע"ב), ולא מיקדשא למיאון אלא בת חמש ובת שש ובת שבע כדאמרינן בגיטין (ס"ה ע"א) שלש מידות בקטן כולי ולא מתוקמית מתני' אלא בשקידשה אביה שהן קידושי תורה, ואפילו הכי באירוסין לא אכלה מדרבנן עד שתיכנס לחופה, ואתא מתני' לאשמעינן דחופה הראויה לביאה שמה חופה ומאכלת בתרומה אעפ"י שלא נבעלה, כדתנן בעדיות (פ"ח מ"ב) על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה, אבל פחות' מבת שלש שאינה ראויה לביאה אין חופתה חשובה להאכילה בתרומה.
<h2>דף מה.</h2>
פיסקא בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה. פירש המורה קנאה וזכה בנכסי אחיו ואע"ג דאין קנין לקטן הרי קנויה היא לו, ואינו נ"ל דכיון דאינה נפטרת באותה ביאה שתהא יוצאת בגט אפילו כשיגדיל אם לא יבעול פעם שנייה, היאך יקנה נכסי אחיו באותה ביאה, ונ"ל שגם נכסי אחיו אינו קונה בביאה זו דכל ביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן לכל מילי, והאי דתני קנאה למימר דכיון שבא עליה קנאה להיות שלו ששוב אינה ראויה אלא לו, שעד עכשיו היתה ראויה לכל אחד מהן, אבל עכשיו אינה ראויה אלא לו שכיון שבא עליה פסלה על כל האחין.
<h2>דף מה:</h2>
פיסקא בת אחת עשרה שנה ויום אחד כולי. למאי הילכתא אילימא לנדרים לא כלפני זמן דמי ולא כלאחר זמן דמי. אי קשיא אמאי לא מצי למיבעיא בעיתיה לנדרים הכי, דהא דתנן ובודקין כל שתים עשרה אע"ג דהביאה סימנים הוא דתוך הזמן כלפני זמן, או דילמא בשלא הביאה סימנים הוא, אבל אם הביאה סימנים לא בעיא בדיקה דתוך הזמן כלאחר זמן, תשובה, אין ודאי דמצי למיבעיא הכי, אלא הכי קא פשיט ליה, הא קחזינן לתנא דידן דלא אדכר סימנין במתני' אלא שנים וחילק שנת י"ב משנת י"א ומשנת י"ג בין הביאה סימנין ובין לא הביאה סימנין, אלא לעונשין איכא למיבעיא הכי, משום דתנא תלי מילתא בסימנין, כדתנן בפרק דלקמן (נ"ב ע"א) תינוקת שהביאה שתי שערות חיבת בכל מצות האמורות בתורה כולה.
ולא היא, דאי לנדרים פשיטא ליה ולא קמיבעיא ליה אלא לעונשין היכי פשטי רב המנונא ור' זירא מן הנדרים לעונשין, אלא לאו ש"מ חד דינא אית להו, והאי דאמרינן למאי הילכתא אילימא לנדרים כולי, הכין פירושא, אילימא לנדרים כגון שלא הביא שתי שערות שהוא מופלא סמוך לאיש וכדתנן במתני' לא כלפני זמן דמי ולא כלאחר זמן דמי, אלא לעונשין, פירוש כגון שהביא שתי שערות אם הוא חשוב איש לכל עונשין שבתורה והוא הדין נמי לנדרים, דכי קאמר לעונשין לאו לאפוקי נדרים מכללא אלא גם נדרים בכלל הן, ומשום דלגבי עונשין בעינן איש גמור מש"ה אידכר עונשין.
<h2>דף מו.</h2>
מאי לאו תנאי היא כולי. פירוש ואילו מר' יוסי בר יהודא דקאמר בפי' דמבן ט' ועד בן י"ב הוו סימן לא מצינן למימר תנאי היא, דהא אמרינן לקמן והוא שעודן בו לאחר שנת י"ג, אבל בתוך הזמן דקאמרינן אע"ג דנשרו, דהא כלאחר זמן דמי, ואילו הביא לאחר זמן ונשרו מי לא הוו סימן.
<h2>דף מו:</h2>
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן איסורא נמי ליכא. פירוש אי מופלא סמוך לאיש דהוא עובר בבל יחל הוא מדאורייתא, דדרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, מלקות נמי ליחייב, ואי דרבנן, דמדאורייתא אע"ג דנדרו נדר הני מילי דמיענשי אחרים עילויה, ואיהו נמי לכי גדיל, אבל בעודו קטן כיון דלא מיחייב בשאר עונשין לא מיחייב נמי אהאי, ולא דרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, והמורה פירש אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מכי יפליא ונדרו נדר מילקא נמי לילקי דהא כל מאן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל, ואינו נ"ל, דהא כי מתרצינן לקמן אלא הבמ"ע כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים, ופירש המורה אבל לדידי' לא לקי ואחרים הוא דלקי על ידו, אכתי איכא לאקשויי הכי אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא דהוי נדר איהו נמי לילקי ואי מדרבנן הוא נדר אחרים נמי לא לילקו, דהא לקמן אמרינן דטעמא דמאן דאמר אין האחרים לוקין משום דקסבר דנדר המופלא מדרבנן הוא אבל מדאורייתא אינו נדר כלל, ואלא לאו ש"מ השתא ס"ד דנדר המופלא מדאורייתא הוא, והאי דאמר מה נפשך הכי פירושיה, אם הוא מן התורה לדרוש כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וחייב הוא מלקות, ואם לאו לא מיחייבו אלא אחרים אבל הוא לא.
ולא היא, דהא מתרץ אלא הבמ"ע וכולי ומוקים לה דהוא מדאורייתא, ואי אכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל קאי היכי אמרינן דאחרים לוקין ולא הוא, אלא לאו ש"מ אמופלא סמוך לאיש קאי אם נדרו נדר דאורייתא, ומעיקרא ס"ד דאי נדרו נדר הכי נמי דעובר בבל יחל, והשתא מתרצינן דלא דרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, אלא אחרים דבני עונשין נינהו לוקין על ידו, ואיהו דלאו בר עונשין הוא לא לקי.
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. קשיא לי דאי מדרבנן היכי אמרינן יכול יהא חייב על הקדישו קרבן, ומי איכא קרבן דרבנן, והא קא מייתי חולין בעזרה, ואמאי איצטרך זה הדבר למעוטיה, אלא לאו ש"מ דתנא מופלא סמוך לאיש דאורייתא סבירא ליה.
אי דאורייתא קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו. פי' דאע"ג דנדרה נדר מדאורייתא הני מילי לאיחיובי אחרים על נדרה אבל איהי גופה מיגו דלא מיענשא בשאר עונשין בהאי נמי לא מיענשא.
סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא כולי. פי' ובהא פליגי ר' יהודא ור' יוסי, דר' יהודא סבר מופלא סמוך לאיש דרבנן ותרומה דאורייתא ולא אתי גברא מדרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא, ור' יוסי סבר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומתקן טיבלא דאורייתא, והאי דאמר אביי ת"ש הכי קא פשיט דתנאי נינהו, אי נמי מר' יוסי קא פשיט, משום דקיי"ל ר' יוסי נמוקו עמו.
ומהדר לא קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דרבנן. פי' ודכולי עלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, ובהא פליגי דר' יהודא סבר תרומה בזה"ז דאורייתא ור' יוסי סבר דרבנן, וליכא לפרושי דר' יוסי מילתיה דר' [יהודה] אתא לפרושי ולא פליגי, דלא אשכחן בכה"ג אלא לר' יהודא כי אמר בד"א או אימתי שבא לפרש דברי חכמים, אבל ר' יוסי לעולם לא בא לפרש דברי ר' יהודא.
<h2>דף מז.</h2>
ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר' מאיר ור' יהודא ור' יוסי ור' שמעון פוטרים מן החלה. ה"ג דהא אמרן לעיל דר' יהודא ס"ל דתרומה בזמן הזה דאורייתא.
אתי דימוע דרבנן. עיין מה שכתבתי בפ' ואלו עוברין בפסח במהדורא בתרא.
ומפקע חלה דרבנן. פי' כיון דחלה מדרבנן לא מיבעיא תרומה גופה דפטורה מן החלה דאתיא תרומה דרבנן ומיפקעה מחלה דרבנן אלא אפילו מדומע דידה מיפטר מחלה כיון דהיא דרבנן, עיין שיטה זו בה' י"ב בספר הלקט.
פיסקא משל משלו חכמים באשה כולי. ר' שמעון אומר משנתמעך הכף. פי' וגבי דדים סבירא ליה כחד מן הנך תנאי, דהא שלשה סימנין מלמטה וכנגדן שלשה מלמעלה אית ליה.
<h2>דף מח.</h2>
בא סימן התחתון כולי, עד מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא עד שלא יבוא העליון. פי' והאי דאמרן לעיל בפירקא (מ"ו ע"א) וכן היה רשב"י אומר שלשה סימנין נתנו חכמים באשה שלשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה שתי שערות כולי, לאו דוקא בידוע, דהא אמרן השתא דתחתון קדים, וא"כ זימנין דאתיא שתי שערות ועדיין לא ביחלה והיא פגה, אלא איידי דקא בעי למיתני סיפא בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות דהוא דוקא, דהא אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון, תנא רישא נמי בידוע, אבל רישא הכי מיפרשא פגה מלמעלה כל זמן שלא הביאה שתי שערות מלמטה.
<h2>דף מח:</h2>
תניא נמי הכי אמר ר' צדוק כולי. פירש המורה תניא נמי הכי דאתחתון סמכינן, וקשיא לי אטו סייעתא בעינן לאתויי ממתניתא למתניתין, ולא אמרינן לעולם תנ"ה אלא לאיתויי סייעתא לאמורא אבל למתני' לא, והנכון בעיני דלא גרסינן נמי הכי אלא תניא בלחוד.
תוך הפרק אין נשים בודקות אותן קא סבר תוך הפרק כלאחר הפרק. קשיא לי ר' נחמן בר יצחק דימהדר בפירקא דלעיל (מ"ו ע"א) לאוקמה כתנאי דאיכא תנא דסבירא ליה תוך הפרק כלאחר הפרק דמי, ודחינן ליה דכולי עלמא תוך הפרק כלפני הפרק דמי, אמאי לא אייתי ראיה מהא, דהא ר' יהודא בפירוש סבירא ליה דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי, וי"ל דהכא נמי איכא לדחויי הכי לעולם תוך זמן כלפני זמן דמי ומאי תוך הפרק דקתני הן ימי נעורים דהיינו ששה חדשים שבין נערות לבגרות, והכי קאמר ר' יהודא לפני הפרק דהיינו לפני ימי הנעורים שלא הגיעה לי"ב שנים ויום אחד שהיא קטנה ואפילו הביאה ב' שערו' [לפני] שנת י"ב דתוך הזמן כלפני הזמן דמי נשים בודק' אותן, דאי משתכחי לאחר שנת י"ב שומא נינהו, לאחר הפרק נמי דהיינו אחר י"ב שנים וששה חדשים דעברו ימי הנעורים נשים בודקות אותן, וסמכינן עלייהו משום דכיון שהגיעה לכלל בגרות חזקה שהביאה ומהימנן, אבל תוך הפרק דהיינו באותן ששה חדשים אין הנשים בודקות אותן, ולית ליה חזקה דרבא, אי נמי יש לומר והוא שעודן בו קאמר כר' יוסי בר' יהודא, וכדכתבינן בפירקן דלעיל (מ"ו ע"א) במילתא דר' יוסי.
<h2>דף מט.</h2>
ואיבעית אימא ר' שמעון ואלאחר הפר' ולית ליה חזקה דרבא. פי' והכי נמי מצינן למימר דאתוך הפרק נמי קאי וקסבר תוך הפרק כלאחר הפרק דמי והכי קאמר ר"ש אף תוך הפרק נמי נשים בודקות אותן ואע"ג דהוא כלאחר הפרק מפני שנאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, וכן נמי לאחר הפרק להקל נאמנת אבל לא להחמיר ולית ליה חזקה דרבא, כי היכי דליפלוג ר"ש אר' יהודא, דאי בעינן לפרושה דדוקא אתוך הפרק קאמר ר"ש, אבל לאחר הפרק אף להקל נאמנת משום חזקת דרבא, א"כ היינו ר' יהודא, דמאי דאמר ר' יהודא דתוך הפרק אין נאמנות להקל קאמר, דתני קתני שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים.
<h2>דף מט:</h2>
פיסקא אמר ר' חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהא בעזרו יותרת שיש בה עצם כולי. פירוש שכלל זה לא נאמר אלא באצבע יתירה, אבל כל רמ"ח אברים שבאדם כל אחד מהם מטמא במגע ובמשא ובאהל, כדתנן בפ' קמא דאהלות רמ"ח אברים באדם כולי עד כל אחד ואחד מטמא במגע ובמשא ובאהל המת אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי ואם אין עליהם בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באוהל, ולא הוזכרה צפורן אלא גבי אצבע יתרה שהיא יתירה על רמ"ח איברים, ואי לית בה צפורן לא מטמאה באוהל.
<h2>דף נ:</h2>
פיסקא כל שחייב במעשרות כולי. צריכה מחשב'. פירוש דסתמא לא קיימא אלא לכלבים, והלכך צריך שיחשב עליה להאכילה לגוים, דאוכל הנאכל לגוים חשוב אוכל לקבל טומאה אבל אוכל הנאכל לכלבים אינו חשוב אוכל כדלקמי'.
ואינה צריכה הכשר. פירש המורה שום הכשר ירידת טומאה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה.
ומאי ברא דאיבראי ממרה. פירוש ואע"פ שהיתה בביתו והיתה מחשבתו עליה לאוכלה, כיון שברחה בטלה אותה המחשב'.
ונבלת עוף טהור והחלב בשוקים אין צריכה לא מחשבה ולא הכשר. פירוש זהו חלב בהמה טמאה, דאילו חלב בהמה טהורה אעפ"י שנתנבלה אינה מטמאה משום נבלה, דתנן בשילהי עוקצים חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבלה לפיכך הוא צריך הכשר חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלה לפיכך אין צריך הכשר.
ואלא בכפרים מי איכא מאן דאמר דלא בעי מחשבה. פירוש ואמאי נקיט שנפל לגת, אפילו לא נפל לגת נמי צריך מחשבה.
<h2>דף נא.</h2>
נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא. אעפ"י שזו השיטה מוכחת כפתרו' המור' שפירש דבנבלת העוף טהור מטמאה טומאת אוכלין מעצמה בלי שום מגע שרץ, נ"ל דדבר זה הוא מחלוקת ר"מ ורבנן, דר' מאיר סבר היא עצמה מטמאה טומאת אוכלין בלי שום מגע שרץ, ורבנן סברי אינה מטמאה בלא מגע שרץ כדפרישי' בזבחים בפ' טבול יום (ק"ה ע"ב) ובפ' אותו ואת בנו במהדורא תליתאי, והאי דאמר הכא נהי דהכשר שרץ לא בעיא דחייה בעלמא היא ואליבא דר"מ ולא קמא הך דחיתא, ולעול' נבל' עוף הטהו' לרבנן אינה (צריכ') מטמא' טומא' אוכלין ומשקין בלא מגע שרץ.
מודה ר' יוחנן לענין מעשר דמחשבת חיבור שמה מחשבה. פי' אין לומר שאסור לאכול מהן בלא מעשר, דהא ודאי פשיטא שאין לך מחשבה גדולה ממנה כמחשב לאוכלם והויא לה מחשבה בתלוש, ומה אנו צריכים למחשבת חיבור, אלא הכי קאמר שמה מחשבה ושוב אינו מאכיל לבהמה אלא עד שימרח, כדין כל טבל דעלמא, דתנן בפ' קמא דפיאה ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח, אי נמי אם רוצה למוכרם צריך לעשרם, שאסור לאדם למכור טבלו עד שיעשרנו, כדתנן בפרק ב' דדמאי המקבל עליו להיות חבר מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר, ובפ' ה' תנן אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך, וגרסינן בירושלמי (שם ה"ז) ובלבד לחבר.
<h2>דף נא:</h2>
ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין נלקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין. קשיא ופלפלין לא מיטמו טומאת אוכלין, והא תנן בסוף פ"ק דטבול יום הקצח והשומשום והפלפל ר' יהודא אומר אף אפונים לבנים טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות, לק"מ, דהתם כשהן מחוברין על הפת מיירי, דאגב חיבור הפת חשיבי אוכל, אבל באנפי נפשייהו לא, וכן תני התם גרגר מלח קטן שהוא טמא בטבול יום ואין בכל הטומאות, ואע"ג דמלח לאו בר קבולי טומאה הוא, שהרי ממעט בחלון שבין בית לבית שלא יהא בו טפח על טפח, כדאית' ברי' לא יחפור (כ' ע"א), אפ"ה משו' דקאי על הככר חשוב אוכל, ויש שהוא חשוב אוכל ובעומדו על הככר לא מקבל טומאה, כגון אפונים שחורים דתנן התם ר' יהודא אומר אף אפוני' שחורי' טהורים באב הטומאה ואין צ"ל בטבול יום, והא אפונים שחורים בפ"ע אוכל הן ועל גבי הככר טהורין משום דקפיד עלייהו ולא מנח להו התם, אלמא אין ללמוד מעל גבי הככר.
<h2>דף נב:</h2>
אחת זו ואחת זו חוששת. פירש המורה ואפי' בשני גריסין שמא ראתה אותן שני בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות של מחר וראיית בין השמשות עולה לב' ימים שמקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה ויש כאן ג' רצופים, ומקשים עליו ממאי דאמרינן בפרק הריני נזיר (ט"ז ע"א) ובפ' כיצד צולין (פ"א ע"א) דפרכינן אליבא דמ"ד מכאן ולהבא הוא מטמא וקסבר מקצת היום ככולו זבה גמורה דמתיא קרבן היכי משכחת לה, כיון דחזיא פלגיה דיומא סליק ליה לשימור, ומשני כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה כולי, היינו אם ראתה אחת היום ואחת למחר בין השמשות דלא הויא זבה דס"ל דמקצת היום סליק ליה לשימור, ונ"ל דל"ק ולא מידי, דההוא אליבא דר' יוסי דאמר מכאן ולהבא הוא מטמא ומקצת היום הויא שימור, אבל אנן כרבנן סברינן דאמרי למפרע הוא מטמא ומקצת היום לא הוי שימור שהרי מצטרפין, ולרבנן ראייה אחת של בין השמשות עולה לה כשתיים, והכי תנן בפ"ק דזבין ומייתינן לה בשילהי פרק במה מדליקין (ל"ד ע"ב) ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת ראייה מהיום ומקצתה למחר וודאי לטומאה ולקרבן, ואם ספק שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר וודאי לטומאה וספק לקרבן, ראה שני ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן, אחת בין השמשות ספק לטומאה.
<h2>דף נג.</h2>
הכא במאי עסקינן כגון דבדקה עצמה ולא בדקה חלוקה. פירוש האי בדיקה דקאמר בדיקת עצמה היא ולא בדיקת החלוק, שאם בדקה עצמה כל בין השמשות ולא ראתה דם מה מועיל בדיקת החלוק, אפילו אם ימצא בו דם קים לן דלאו מגופיה נפק בין השמשות, שהרי בדקה עצמה כל בין השמשות ומצאה טהור, ואם בדקה עצמה כל בין השמשות וראתה דם אעפ"י שבדקה החלוק ולא נמצא עליו דם הרי קים לן דראתה בין השמשות ויש לחוש לשני ימים, הילכך בדיקת החלוק לא מעלה ולא מוריד כי אם בדיקת עצמה.
אלא פשיטא דבדקה בין בדר' יהודא בין בדר' יוסי. פירוש ויש לומר השתא דהאי דקאמר ודברי חכמים לאו למימר דר' יהודא בן אגרא פליג עלייהו, דכיון דבדקה בשניהם מה יש לחוש, אלא הכי יש לפרש נראין לי דברי חכמים בשבדקה שאף ר' יהודא מודה לו, וכן צריך לפרש נמי מאי דאמר לעיל בנראין דברי ר' יהודא אלא פשיטא דלא בדקה לא כדר' יהודא ולא כדר' יוסי ורבנן מודו ליה.
<h2>דף נד:</h2>
יכול תהא אבן המנוגעת עושה משכב ומושב כו'. פי' דוקא אבן מנוגעת אינה עושה משכב ומושב, אבל מצורע עושה משכב ומושב בימי חלוטו, אבל לא בימי סיפרו. ועיין מ"ש בפ"ק דמגלה (ח') במהדורא תנינא.
<h2>דף נה.</h2>
אמר קרא והנושא אותם אותם מיעוטא הוא. פירוש דלא מיטמו במשא. ולעיל רבינן מהדוה בנדתה שמדוה כמוה ומטמא במשא, אלא לאו ש"מ מאי דממעט לה לא ממעט לה אלא מאבן מסמא.
שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין. פי' ואע"ג דמת אסור בהנאה (ע"ז כ"ט ע"ב), עם הארץ עובר על דברי תורה משום הנאתו, שהרי הוא חשוד לאכול טבלים שהן במיתה, אבל עכשיו שהוא מטמא ימנע מפני שהוא מפסיד טהרותיו.
<h2>דף נה:</h2>
מטמאין טומאת משקין ברביעית. עיין מ"ש ביציאת השבת (י"ד ע"א) במהדור' תליתאה.
<h2>דף נז.</h2>
כיון דכתיבא מיזהר זהיר בה. מאי דאמרינן (גיטין כ"ה ע"א וש"נ) הלוקח יין מבין הכותים כו', שחייב לעשר, אלמא שהן חשודין על התרומה ועל המעשרות, ואע"ג דכתיבי, התם משום דלית להו ולפני עור [וגו'] ואין מעשרין מה שמוכרים לאחרים, ובודאי אי בדקי ליה ושתי סמכינן עליה, כדאמר בריש הכל שוחטין (ד' ע"א) מצא בידו דיקוריא מלאה צפרין קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור, ואע"פ שהשחיטה כתובה בתורה, משום דחשיד אלפני עור לא תתן מכשול.
<h2>דף נז:</h2>
אמר שמואל בדקה בקרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהור שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. פי' דוקא אם הרגישה וידעה שיצא הדם מבשרה אז היא טמאה, אבל אם לא הרגישה שיצא מבשרה כגון זה שנמצא הדם בקרקע טהורה היא, דאימר לא בדקה יפה ובקרקע הוה האי דם מעיקרא, ולקמן מקשי' ליה מכתמין דמתנ' וסתרינן למילתיה.
ת"ש נמצאת אומר שלש ספיקות באשה על בשר' ספק טמא ספק טהור טמאה על חלוקה ספק טמא ספק טהורה טהורה ובמגעות ובהסטות הלך אחר הרוב [מאי הלך אחר הרוב לא אם רוב] ימיה אם טמאים טמאה ואע"ג דלא ארגישה. פי' אם נמצא הכתם על בשרה ספק טמא שיש לומר מגופה וספק טהור שיש לומר מעלמא אתא היא טמאה דאמרי' מגופה אתא, ובחלוק תלינן לקולא ואמרינן מעלמא אתא, ולקמן מפרש היכי דמי דבבשרה תלינן לחומרא ובחלוק לקולא, דהא במתני' משוה אותם בין אם נמצא על בשרה בין על חלוקה אם נמצא כנגד התורפה היא טמאה דאמרי' מגופה אתא ושלא כנגד בית התורפה טהורה דאמרי' מעלמא אתא. ובמגעות ובהסטות הלך אחר רוב ימיה, פי' ואם לא נמצא הכתם לא על בשרה ולא על חלוקה אלא על הכלי שנגעה בו או שהסיטה אותו, אנו הולכין אחר הרוב, הרי שלשה ספיקות חלוקין. מאי הלך אחר הרוב לאו אם רוב ימיה טמאין טמא ואע"ג דלא ארגישה, פי' אם רוב ימיה של אשה טמאין על ידי כתמין גם זה אנו דנים בכתם כאלו נמצא על בשרה וטמא דאמרי' מגופה אתא ואע"ג דלא ארגישה ולא ידעה שיצא מבשרה היא טמאה. ומהדר לא אם רוב ימיה טמאין בהרגשה הויא טמאה דאימור הרגישה ולאו אדעתא, פי' אם רוב ימיה היא רגילה לראות דם ומרגשת בו כיון שהיא עלולה לראות רוב ימיה אנו תולים שגם כתם זה שעל הכלי מגופה יצא ולא הרגישה בו, ופתרון המורה לא נרא' לי.
<h2>דף נט.</h2>
מיתיבי היו עלי' טיפי דמים למעלה וטיפי דמים למטה תולה בעליון עד כגריס. פי' נמצאו על חלוקה טיפי דמים למעלה מן החגור וטיפי דמים למטה מן החגור, וכבר תנן (לעיל נ"ז ע"ב) מן החגור ולמעלה טהורה ולמטה טמאה, וס"ל להאי תנא כתנא דמתני' דאמר הרגה תולה לא הרגה אינה תולה, ומן הדין הוה שהיו טיפי דמים שלמטה טמאין ואע"פ שהן פחותין מכגריס, אלא כיון שגם שלמעלה נמצאו, כמו שאותם שלמעלה הן טהורין ואע"פ שלא הרגה דתלינן להו בדם מאכולת כך אלו שלמטה טהורין דאמרי' מוכחא מילתא דממקום שבאו אלה שלמעלה באו אלו שלמטה ודם מאכולת הן, ודוקא עד כגריס אבל יותר מכגריס טמאה כדאמר שאין לתלות יותר מכגריס בדם מאכולת, ופתרון המורה לא נ"ל.
<h2>דף נט:</h2>
ישבו על ספסל של אבן. אי קשיא מ"ש של אבן משל עץ והרי פשוטי כלי עץ טהורין ובמדרס טמאין ואבן נמי אע"פ שהיא טהורה בכל הטומאות במדרס תיטמא, יש לומר בעינן כלי המיוחד לישיבה ואין אדם מיחד אבן לישיבה, מפני שהיא מזקת את היושבין עליה כדאמר מר (ירושלמי ביצה פ"א ה"ז) אבנים שישבנו עליהן בנערותינו נלחמים עמנו בזקנתינו.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב חסדא טהור וטמא שהלכו בשני שבילין כולי. פי' וכגון שבאו לישאל בבת אחת דאי בזא"ז אפילו שניהן טהורין, דתנן בפ' ה' דטהרות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הילך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והילך בשני ועשה טהרות, ר' יהודא אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע טהורין נשאלו שניהם כאחת טמאים, א"נ אליבא דר' יוסי דפליג התם, דתני ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים.
<h2>דף ס:</h2>
במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים. אי קשיא והא תנן בפרק כ"ח דכלים בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלש על שלש הרי אלו טמאים מדרס, תשובה, התם מיירי בבגד שלם שאינו בטל ואע"פ שהיא עשויה קרעים קרעים, ותדע דהא מדרס תני ושיעור המדרס ג' על ג', אלא ודאי מפני שהוא בגד שלם, ואע"פ שהוא עשוי קרעים קרעים העני לובשו וטמא אפילו מדרס, אבל לעולם מטלית קטנה שאין בה שלש על שלש לא חזיא אפילו לעניי' לטלותה.
<h2>דף סא:</h2>
אבדה בו שכבת זרע כו'. קשיא לי בשלמא דם הנדה שמטמא יבש צריך שבעה סממנין להעבירו ולבטלו שלא יטמא אחרים, אלא שכבת זרע כיון שיבשה כבר נתבטלה שאינה ראויה להזריע, ומה צורך בבדיקה זו, וי"ל אע"פ שאינו מטמא אחרים לאחר שיבשה הטיפה, הוא עצמו אינו טהור עד שתסתלק, שכיון שנפלה עליו בעודה לח לעולם הוא טמא אע"פ שהטבילו עד שיסתלק הטיפה ממנו ואע"פ שיבשה.
ולא יעשנו מרדעת לחמור. פי' ומאי דתנן בפ' בתרא דכלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאים, התם בבגדים עבים דלא חזי ללבישה, דליכא למיגזר שמא יטלנו על בגדים, אבל זה מדבר בבגד נאה דחזי למילבש ומשום גזירה שמא יטלנו משם ויטלנו ע"ג בגדיו.
אבל עושה אותן תכריכין למת. פי' ואין כאן משום לועג לרש, כיון שאינו ניכר לעינים.
עד שיהא שוע וטווי ונוז. עיין בה' קמייתא דיבמות במהדורא קמא.
<h2>דף סב:</h2>
אמר ריש לקיש לא שנו אלא משקין קלין אבל משקין חמורין אע"פ שלא הוסק התנור. פי' כיון דקים לן דבליעי (כחדשים) [בחרסין] אע"פ שלא יצאו טמאין, דאיזה בלוע הוא טהור דוקא טומאה בלועה בבע"ח, כגון תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור דתנן בפ"ח דכלים, וכגון בלע טבעת טמאה דתנן בשלהי מקוואות ומייתי' לה בפ' בהמה המקשה (ע"א ע"ב), אבל טומאה בלועה בכלים אם היא מדאוריית' מטמא, ור' יוחנן אמר אפילו בלועה בכלים טהורה, הלכך אם הוסק אין ואי לא לא.
איתיביה רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא ואמרי לה הבית טהור ול"פ הא בכלים דמעיקרא, קודם שיבלע הדם. והא בכלים דבסוף, פי' דכיון שנבלע הדם בקרקעית הבית בטל ושוב אינו יכול לצאת.
נבלעה בכסות אם מתכבסת הכסות ויוצאה ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה. פי' המורה, ואע"ג דרביעית שלימה נבלעה בו אלמא בלוע שאינו יכול לצאת להדיא אלא ע"י הדחק כי הכא דע"י צפון נפקא כולה וקתני טהורה, ויפה פירש שכך היא משמעות השיטה, אבל קשיא לי טובא מאי דאמר לקמן איתיבי' ריש לקיש לר' יוחנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור הא יכול לצאת טמא ואע"ג דלא נפקי, הרי תנן בסיפא דנבלעה בכסות בפ"ג דאהלות שכל בלוע שאינו יכול לצאת טהור, ומשמע דיהיב טעמא ארישא דתני ואם לאו טהורה שאם היא מתכבסת ואינה יוצאה רביעית דם ע"י כיבוס טהורה שכל בלוע שאינו יכול לצאת ע"י כיבוס אע"פ שיכול לצאת ע"י צפון טהור, והיינו כר' יוחנן, והיאך מקשה ממנה ר"ל לר' יוחנן ומפרש שאינו יכול לצאת ע"י צפון ובע"כ אין לפרש סיפא אלא כי רישא דהא סיפא טעמא דרישא הוא.
<h2>דף סג.</h2>
תנא כמה חימוצן שלשה ימים. ובפ' ר"ע (פ"ט ע"א) תנן מי רגלים נתר ובורית קימוניא ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן כשבכה ר' יהודא אומר כדי להעביר על הכתם, ואמרינן בגמרא תנא מי רגלים בני ארבעים יום, ויש לומר דהתם דמיירי לענין כיבוס הבגד בעי חימוץ של מ' יום והכא לענין העברת הכתם סגי בג' ימים, ותדע דאין שיעורן שוה, דהא פליג ר' יהודא התם ואמר כדי להעביר על הכתם.
<h2>דף סג:</h2>
אבל חכ"א א"צ לא לשנות ולא לשלש. פי' ומאי דתנן לעיל גבי וסתות דגופה כל שתקבע לה ג"פ ה"ז וסת, גם היא רשב"ג היא דאמר בתלתא הויא חזקה, אבל חכמים פליגי עלה, ואע"ג דאמר רב יוסף משמיה דרב יהודא אמר שמואל דחכמים פליגי עליה דרשב"ג, איהו סבר כרשב"ג, דהכי אמרינן בשלהי הבא על יבמתו (ס"ד ע"ב) א"ל רב יוסף ברי' דרבא לרבא בעי מניה מרב יוסף הלכה כר' ואמר לי אין, הלכתה כרשב"ג ואמר לי אין, אחוכי אחיך בי, א"ל לא סתמי הוא ופשט לך נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג כו' עד וסתות דתנן אין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מיטהרת מן הוסת עד שתיעקר ממנה שלשה פעמים, אלמא ס"ל לרב יוסף דהלכה כרשב"ג.
<h2>דף סד.</h2>
איתמר ראתה יום ט"ו בחודש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחודש זה כו'. פי' נ"ל דלאו דוקא על ימות החודש, דא"כ אין כאן דילוג שלשה פעמים, שאם ראתה בט"ו בניסן ושנית בי"ו באייר כמה יש בין ראי' לראי' אלא ל"א יום, אחרי כן שרואה בי"ז בסיון אין בין ראי' לראיי' אלא ל"א יום, וכן כשרואה בי"ח בתמוז אין בין ראיי' לראיי' אלא ל"א יום ומה דילוגים הם אלו אטו ימי החדש קא גרמי, אין למנות אלא כמה ימים בין ראיי' לראיי', ומתניתן דתנן היתה למודה להיות רואה ביום ט"ו ושינת' ליום כ' פירשוהו בשלהי בנות כותים (ל"ט ע"א) או לראייתה או לטבילתה, וה"נ הכי מתפרש הדילוג הזה או לראייתה או לטבילתה, והאי דקאמר בחדש זה כלומר בשעה ראשונ' ובפעם שניי', שהראיי' ראשונה ראתה בט"ו ימים לראייתה או לטבילתה, וראיי' שני' ראתה בי"ו לראיי' ראשונה, וראיי' שלישית בי"ז לראיי' שניי', וראיי' רביעית בי"ח לראיי' שלישית.
<h2>דף סה:</h2>
ת"ר וכולן שהיו שופעות דם ורואות מתוך ארבעה לילות לאחר ד' לילות ומתוך הלילה לאחר הלילה כולן צריכות לבדוק א"ע. פי' שאם נשתנה הדם ממראה בתולים הוא דם נדות ואם לא נשתנה הוא מדם בתולים.
ובכולן ר"מ מחמיר כדברי ב"ש. פי' שהוא נותן ארבעה לילות לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולילה אחת להגיע זמנה לראות.
ושאר ראיות שבין ב"ש ובין ב"ה הלך אחר מראה דמים. פירוש שאם נשתנו טמאים, ודלא כב"ה דמטהרי אע"ג דנשתנו, ואם לא נשתנו טהור, ודלא כב"ש דמטמאין ואע"פ דלא נשתנו.
אמר ר' יוחנן זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל מראה דמים אחד הן. פי' ואין לנו לילך אלא אחר הזמן כב"ה, דתוך הזמן דב"ה טהורין ואע"ג דנשתנו, ולאחר זמן טמאים ואע"ג דלא נשתנו.
מיכן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה כו'. ובבדיקה מותרת לשמש, והשתא י"ל כשהוחזקה לתלתא גברי מותרת לשמש ע"י בדיקה, כשלא הוחזקה אלא לחד גברא לא כ"ש שהיא יכולה לשמש ע"י בדיקה, ומאי דתני ברישא מיכן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר, לאו למימר שאין לה תקנה לשמש אפי' על ידי בדיקה אלא חייב לגרשה, אלא ה"פ מיכן ואילך לא תשמש בלא בדיקה שכבר הוחזקה להיות רואה תחתיו בשעת תשמיש אלא אם נתגרשה ונישאת לאחר מותרת לשמש עמו עוד ג"פ בלא בדיקה, שחזקה של בעל זה אינו מועלת לבעל זה, וכן לשלישי, אבל אם הוחזקה לשלשה בעלים אסורה לשמש בלא בדיקה. ומקשה ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון, פי' כיון שהוחזקה להיות רואה שלשה פעמים לא תהי' מותרת לשמש אלא ע"י בדיקה ולמה התיר לה התנא לשמש עוד עם בעל שני ועם בעל שלישי בלא בדיקה. ומהדר לפי שאין כל האצבעות שוות, ואין חזקה של זה מועיל לזה. ומקשה ותיבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג', פי' שהרי כבר הוחזקה תחת שלשה בעלים ולמה מתירה התנא עוד בפעם שלישית. ומהדר לפי שאין כל הכחות שווין, כך נ"ל פתרון שיטה זו ופתרון המורה לא נ"ל כלל.
<h2>דף סז.</h2>
ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כו'. עיין מ"ש בפ' החולץ במהדורא תנינא שהוכחתי שגירסא זו עיקרית.
<h2>דף עא:</h2>
לתרום מן המוקף. עיין בפ' הגוזל ומאכיל (קט"ו ע"ב) במהדורא רביעאה בתרא.
